אליה וקוץ בה, כולנו יודעים שכמו בעוגה טובה, תהיה מתוקה ככל שתהיה, אחרי מספר טעימות, סף המתיקות יעלה כל כך גבוהה שכבר לא נוכל לקחת עוד. כך גם בין גברים לנשים.לקטע המלא...
כשמדברים במערב על שכר העבודה הזעום שבמזרח אסיה, קשה להבין עד כמה
ההבדלים הם עצומים, בעוד שבישראל שכר המינימום עומד על 22 ש"ח לשעה, שהם כמעט
6 $ לשעה ושכר העבודה החודשי לעובד שעתי הוא בערך 4,100 ש"ח ברוטו, קשה להבין
כיצד מתקיים פועל סיני שמגיע מן האזור הכפרי לשפר את חייו בעיר הגדולה בשכר של 1.50
דולר לשעה (שהם 5.60 ש"ח לשעה) , או פנסיונר שעבר את גיל חמישים ועדיין
מעוניין לתרום להכנסה המשפחתית הכוללת, כל אלו עובדים בתנאי עבודה קשים, בד"כ
באויר הפתוח, בטמפ' של מינוס (10-) עד 5 מעלות צלסיוס בחורף וב- 10 עד 20 מעלות
צלסיוס בקיץ, או במפעלים כאשר העבודה ללא ישיבה, עם הפסקות קצרות ובד"כ שתיים
כשרה שעות ביום. כל זאת בדליאן שנחשבת בעלת המזג אויר הכי טוב בחודשי הקיץ, נסו
זאת בשנגחאי או שנז'ן שמגיעות ל-30 מעלות בקיץ עם לחות כמו בת"א.
נכון לחודש אפריל 2012 שכר מינימום חודשי בסין עומד על כ-1,500 יואן
שהם כ- 240 $ לחודש ו-11$ ליום ( בערך 900 ש"ח לחודש ו-40 ש"ח ליום),
קשה לומר שממש אפשר לחיות משכר כזה, כדי לתת מוחשיות למספרים, ארוחה פשוטה במסעדת
רחוב תעלה כעשרה עד חמשה עשרה יואן שהם 2 $ ותכלול מרק נודלס וכמה חתיכות עוף או
חזיר וצלוחית של אורז, כששכר העבודה היומי מסתכם ב-11 $, וסך ההוצאה היומית על
מזון מגיע ל-6$, נסו לדמיין כמה נשאר לדיור, ביגוד נסיעות וכו'...
בשל עלויות המחיה הגבוהות שיש בערים, רוב הסינים תושבי הערים נוהגים
לעבוד שישה ימים בשבוע (שני עד שבת) ואף בימי ראשון ובכך למעשה עובדים שבעה ימים
בשבוע ללא ימי מנוחה, כאשר מידי חודש הם נוהגים לקחת יום או יומיים של מנוחה
לסידורים אישיים. מיותר לציין ששעות העבודה בסקטור הלא ממשלתי הם שמונה בבוקר עד
שמונה בערב או לכל הפחות עשר שעות ביום, כך שעובד סיני ממוצע מבלה במקום העבודה כ-
240 שעות בחודש והחרוצים שבהם עד 280 שעות בחודש !
אחרי שקוראים את השורות האלו, שבוע עבודה ישראלי של 40 שעות עם שני ימי
מנוחה בשבוע נשמעים כמו גן עדן לעצלים. תוסיפו לזה את העובדה שהמעביד בסין לא משלם
על ארוחות ובד"כ גם לא על הסעות ותחבורה למקום העבודה, בהתחשב בכך שסך
אוכלוסיות הודו וסין עומדות על כ-40% מכלל אוכלוסיית העולם, תוסיפו לזה את תושבי
אפריקה, דרום אמריקה, רוסיה ומזרח אירופה, אפשר בקלות להרגיש שאנחנו הישראלים במקום
מאוד טוב יחסית לשאר תושבי כדור הארץ.
בביקור בקניונים המפוארים של מרכזי הערים הגדולות קל מאוד לראות את
כמויות העובדות הסיניות הממתינות ליד מדפי הבגדים והמוצרים כדי לשרת את הקונים, לא
סתם שגורה בפי הזרים הגרים בסין הבדיחה שמרוב מוכרים בחנויות, אי אפשר ממש לקנות
שום דבר וזה אכן נכון, ברוב המקרים כשאתה ניגש לחנות, מיד מברכת אותך מוכרת אדיבה
בחיוך ואם כבר העזת לנסות ולמדוד בגד או נגעת בחפץ כלשהוא, סביר להניח שתוך חמש
שניות תפנה אליך מוכרת שניה ובעוד חצי דקה תמצא את עצמך מתדיין על הצבע, האיכות
והגודל עם שלוש מוכרות בבת אחת...מיותר לציין שהבוס בכלל לא נמצא בחנות ויש לו
מנהלת חנות או שהוא עסוק בלספור כסף בקופה...
במסעדות הבלבול מתעצם כאשר ברוב המקרים בשניה שאתה פותח את דלתות
המסעדה מברכים אותך לפחות זוג מארחות, מכוונות אותך לגשת לשולחן פנוי ועוד לפני
שאתה מתיישב כבר מניח על שולחנך מלצר או מלצרית אדיבה זוג תפריטים לקחת הזמנה,
המלצר לא יעזוב את השולחן עד שלא תזמין ומלצר אחר יטפל בשולחן שהתמלא זה עתה, את
ההזמנה יבצעו בטלפון חכם כך שאין צורך לרשום דבר, ולפני ביצוע ההזמנה המלצרית תחזור
באוזנייך על רשימת המנות, בדרך כלל במסעדות הפשוטות התשלום נעשה בעת ביצוע ההזמנה
וזו מהסיבה שרוב הסינים אוהבים לשתות הרבה בירה תוך כדי ארוחה, כך שהמסעדן מעדיף
לסיים את ענייני החשבון כשהראש של הסועד עדיין פיכח...
אחרי המתנה קצרה המנות מגיעות לשולחן בקצב לא אחיד כאשר אין קשר
ביניהן, מרק יכול להגיע אחרון ומנה אחרונה כראשונה, וזאת לפי מה שנקבע ע"י
המטבח, עדיף לא להזמין מנות אחרונות כלל על מנת לא לבלבל את המלצר בסדר הוצאת
המנות, בכלל בסין, כמה שפחות אינפורמציה יותר טוב לתפעול השוטף של הביזניס, על המשקל
של: כל המוסיף גורע...
בסיום הארוחה המלצר יציע לארוז את המנות שנותרו, ותמיד נשאר הרבה אוכל
על השולחן, טיפ לא מקובל להשאיר והחשבון יכול להתסכם בקלות ב-100 יואן לזוג, שהם
15 $ (60 ש"ח), אין ספק שישיבה במסעדות היא אחת מהחוויות השוות ביותר בסין.
מוסר העבודה מאוד גבוה ולא תמצא עובד סיני, איש בטחון, דיילת קרקע או כל
עובד אחר בשדה התעופה סתם יושב לו ושותה קפה או תה או חלילה אוכל בפומבי, באופן
דיי ברור מי שעובד נמצא בתפקיד, עומד על רגליו ונותן שירות, נכון שהשירות יכול להיות
לא איכותי, אבל באופן ברור אין בטלה, כולם עובדים וכולם עסוקים, גם אם בשלב הבידוק
האישי בכניסה לדיוטי פרי הסיני ישנם לפחות שישה אנשי בטחון שמוודאים שכל הנוסעים
עוברים את נקודת הביקורת במהירות. הנטיה הסינית לשמור על זרימה של תנועה ורצף
בתהליך ראויה לציון, תמיד ידאגו להסיר מכשולים וישחררו פקקים מיותרים, אם זה בבני
אדם בתורים ואם זה בכבישים, הדאגה לפתיחת הדרכים וזרימה נאותה היא בבסיס ההפעלה
וזאת פשוט מאוד בשל ריבוי המשתמשים, תארו לעצמכם שדה תעופה כמו בייג'ין או שנגחאי
שבשל מחסור באנשי בידוק לא יגיעו נוסעים למטוס והמטוס יתעכב בהמראה... אז נכון
שאפשר בסין תמיד לעכב המראה על סיבות מצוצות מהאצבע של מזג אויר בעייתי (כשבחות
הכל מואר ובהיר) אבל בדר"כ בשעת ההמראה כל הנוסעים כבר ישובים במטוס חגורים וממתינים
להמראה (וכמובן ישנים שנת ישרים, רק על התופעה הזו אפשר לכתוב פוסט שלם).
כבר אמרתי שהם אלופים בארגון וסדר ? מספיק להגיע למארג הרכבת התחתית
בשנגחאי להבין כמה מחשבה חכמה הושקעה בתכנון ובניית התחנות במיוחד אלו שבהם נוסעים
מחליפים קוים ונדרשים לעבור מפלסים כדי לשנות רציף, בכל תחנה ימצאו מדרגות נעות
שינקזו את המון הנוסעים מן הרציף אל מפלס התחנה, שם חיצים ענקיים על התקרה, הרצפה והקירות
בכיתוב סיני ובאנגלית כולל קידוד בצבעי הקוים יכוונו את הנוסעים לרציפי ההחלפה,
אפילו תנועת הנוסעים בתוך התחנות וביניהם יהיו מסודרות כך שלא יווצרו התנגשויות בין
אלו שהולכים ואלו שחוזרים, מעקות הפרדה מנירוסטה יכוונו את המון הנוסעים ובכל תחנה
יהיו לפחות ארבע עד שמונה כניסות ויציאות מהתחנה לכל מדרכה אפשרית הקיימת במפלס
הקרקע שמעל. מספר רב של מכונות מכירת כרטיסים אוטומטיים לטובת הנוסעים ואפשרות של
רכישת כרטיס נטען לנסיעות מרובות שניתן להעביר בקורא המגנטי ולחסוך עמידה בתורים.
הרכבת לא תעצור בתחנה יותר מדקה וצפצוף חזק יזהיר את הנוסעים שליד הדלת שעליהם
להידחק פנימה כדי שהדלתות יסגרו כהלכה,כבר יצא לי לראות מספר פעמים אנשים נדחקים
פנימה בכח כדי להספיק מיד לפני סגירת הדלתות, נסה לצאת מהקרון בתחת פיפול'ס סקוור
בשנגחאי בשעת העומס, ברוב הסיכויים שאם לא דאגת לפלס דרכך בתוך הקרון לכיוון
הדלתות, אתה תמצא עצמך תקוע בתוך הקרון בלי יכולת לצאת ותרד במקרה הטוב בתחנה
הבאה.
כששכר העבודה כל כך נמוך אפשר לשים עשרות עובדים בכל נקודה בלי בעיה
של ממש, העיקר שהעסק ידפוק כמו שצריך, מעבר לכך כאשר יש כל כך הרבה אנשים שחיים
במקום אחד, יש לספק לכולם פרנסה כלשהיא, כך תוכלו למצוא בקלות מנקי רחובות שמטאטים
את הכבישים, נכון זה לא טעות, במקום להפעיל משאיות ניקוי כבישים מה שנקרא בישראל
'מטאטא כביש', בסין עושה זאת פועל לבוש בסרבל כתום חבוש בכובע מצחיה ובכיסוי פנים
כדי לא לנשום את כל (!) החלקיקים שנפלטים מאגזוזי המשאיות ורק את הגזים הרעילים
באמת, חמוש במטאטא כביש שעשוי מזרדים שנראה כאילו אסף אותם בעצמו מהעצים והשיחים שבצידי
הדרך, גורף בתנועות נמרצות את העפר שהתפזר על הכביש ממשאיות חצץ שעברו במקום ועלו
על מהמורות...כן זה מתרחש כל יום מחדש. בכל חמש מאות מטר תוכל למצוא מנקה כבישים
אחר כשבגיע לעבודה באופניו חמושים בכלי עבודתו.
העיריה המקומית, בפי העם – הממשלה המקומית, דואגת להעסיק כל הזמן את
הפועלים הרבים ובדרך ניתן לראות קבוצות של עשרות פועלים ופועלות נוטעים עצים בצידי
הדרכים ללא סיוע מנופים או מחפרונים, מחזיקים באתי חפירה ופורקים ארבע וחמישה פועלים
בבת אחת עצים עצומים לנטיעה בשולי הדרך, כך גם פעולות ההשקיה נעשית באמצעות משאיטת
ובפועלים האוחזים זרנוקי מים ולא חלילה במערכת השקיה מתוחכמת הכוללת...
ממטרות...מי בכלל שמע על המילה הזו כאן ?
התל"ג (תוצר לאומי גולמי) לנפש בישראל עומד על 30,975 $.
בסין כולה התל"ג לנפש עומד על 5,413 $ ובערים מתועשות ומתפתחות
כמו דליאן או צ'ינגדאו כ- 10,000 $ לנפש, בעוד שבנגחאי שנחשבת לניו-יורק של סין
התל"ג לנפש מגיע ל- 12,780 $.
ממשלת סין קבעה לעצמה יעד להעלות את שכר המינימום ב-13% בכל שנה במשך
חמש שהשנים הבאות, יקח עוד הרבה זמן עד שרמת החיים בסין תגיע לזו שמערב, אך מצד
שני מהר מאוד סין כבר לא תהיה מקור העסקה זול לעובדים פשוטים.
פועלות סיניות (רובן
בנות 50 שנה ויותר) מנקשות עשבים בשתי ידיים וללא כלי עבודה
שוב אני בארץ ושוב שבוע עמוס חוויות, אירועים ומפגשים, הילדים לא מפסיקים לטפס עלי כשהם איתי וכמה שאני אוהב את התחושה הזו, הלוואי והיה אפשר לקחת חלק ממנה איתי לדליאן. המשפחה כהרגלה, עם ענייני העסק המשפחתי וכל אחד עם הקסם האישי שלו כולל כל שטיקים והקריזות, בדיוק כמו שאני מכיר. אפילו מזג האויר התגייס למאורע ובשבת הראשונה נפל עלי מיני שרב של תחילת אביב, בשביל תושב צפון מזרח סין, להתהלך בחולצה קצרה במרכז תל-אביב בצהריים בהחלט נחשבת חוויה מרעננת, קחו בחשבון שלטיסה לתל-אביב עליתי עם מעיל פליז ביד ועוד אחד במזוודה, בהתחשב בטמפרטורה של עשר מעלות בצהרי היום ששררה באותה עת בשדה התעופה בבייג'ין, זה היה יותר ממתבקש.
אחרי שבוע של נחיתה והתאקלמות מבחינת הפרשי השעות, השפה (איזה כיף לדבר אך ורק עברית !), למיטה שלי המפנקת ולאוכל של אמא שכל כך היה חסר במשך יותר מחודשיים, יש תחושה מאוד נעימה של בית וקשה להאמין שרק לפני פחות משבוע הגעתי מהצד השני של הגלובוס, מסביבה תרבותית שונה לגמרי, מעבודה בשעות מסודרות לשבוע וכמה ימים של לוח זמנים חופשי, ללא התחלה וסוף פרט לנחיתה ולהמראה מהשדה, כמו פרק בסדרת טלוויזיה משפחתית, שרק כמה שעות שינה בודדות מפרידות בין סצנה אחת לשניה.
לפעמים התחושה היא של חיים במקביל בשני עולמות שונים, העולם שלי כאן בארץ שנשאר כמעט כמות שהוא ובכל ביקור אני זוכה להצצה של שבוע או שבועיים במתרחש, אירועים קטנים אך משמעותיים, אפילו הילדים משתנים מעט במראה, מה שקשה להסביר אך בהחלט ברור לעין בפגישה הראשונה. לעומתם אצל חברים השינויים יותר ברורים, זו נכנסה להריון והשניה ילדה, החבר עבר מקום עבודה וההוא המשיך לשפץ את הבית, מישהו במילואים קיבל שכל והחליט להעביר אותי יחידה אחרי שלוש שנים של נסיונות מצידי ואיזה מכתב משעמם מרשות השידור (הם אף פעם לא מתייאשים). עולם פשוט ומוכר, שמתקדם לו לאט ובאלגנטיות, בעברית ובלי כתוביות.
לעומתו קיים הסרט השני, זה שהחל לפני כמעט חצי שנה, זה שבכל יום ויום מספק אינסוף חוויות ואירועים חדשים, מעניינים ומרתקים, עולם שבו רק התחלתי להבין את השפה המדוברת וזה שתמיד הכתוביות בו יהיו בשפה האנגלית, עולם שבו תמיד ארגיש זר, יתיחסו אלי כמו זר ויקראו לי זר, עולם שבו כדאי לי מאוד לשים לב מה אני אוכל בכל פעם שאני הולך למסעדה שלא ישרף לי הפה והתחת מהחריפות, עולם שבו בהליכה פשוטה לביקור בבנק תמיד תדע שמשהו מוזר עומד לקרות, עולם כזה שהכל בו כמעט חדש לך, אנשים, מקומות, אפילו מזג האויר, דברים פשוטים כמו לצאת לסרט עם ידידה סינית, או ללכת למסעדה חדשה עם חבר מהעבודה, מרגיש כמו בלונה פארק של החיים והלונה פארק הזה ענק, אי אפשר לראות את הקצה שלו. בעולם הזה יש לי חיים חדשים, חיים שבהם רק אני הגעתי מהעולם הראשון שלי ורק אני מכיר את עצמי בעולם החדש הזה, בקלות יכולתי לבחור לי שם אחר, מראה אחר וחיים אחרים, אבל לאט לאט אני שם לב שכל עולם רוצה להתערבב עם העולם השני, זה הישראלי מביא איתו לדירה שלי בסין תבלינים, בקלאוות, טחינה ופלאפל מישראל, זה הסיני מנסה לשתף את הישראלים בכל החדש והמיוחד שיש שם, לאט לאט כל מה שהיה מוזר וחדש הופך למוכר וברור, והתחושה היא של שני תקליטים המנגנים בו זמנית, ואני כמו די.ג'יי מקשיב בכל פעם לאחד מהם, נמצא בכל פעם רק באחד מהם, כשבפועל רוחי חיה ונושמת בשניהם, מתחזק שני עולמות במקביל, חברים, חשבונות בנק, משפחה ומציאות, אמנם מציאויות נפרדות אך מחוברות אחת לשניה דרכי, דרך החיים שלי והמשקפיים שאיתם אני רואה את המציאות הפרטית שלי.
ככה זה אחרי חמישה חודשים בסין, אחרי שכל יום התפריט בעבודה הוא אוכל סיני מקומי, עם כל הכבוד לאהרוני וחבריו, גם מרק נודלס שהכינו במקום ומתחו את רצועות הנודלס מול עינייך השמתאות אחד אחד כמו בערוץ עשר, אחרי שכבר נשרף לך הגרון בפעם האלף כי הזהירו אותך שזה חריף אבל אמרת לעצמך שבטח הם אומרים לכל הזרים בסין, ואתה כבר אכלת כמה מאכלים חריפים ונשארת בחיים, תמיד יש רמת חריפות שעדיין לא עברת, ושכל אוהבי הסחוג למיניהם יכולים להירגע ומיד, אין חריף כמו החריף הסיני, לא תיאלנדי ולא ויטנאמי, משהו כאן בהחלט משמיד לחלוטין את מערכת העצבים בגיל צעיר, אחרת אין מצב שכל הסינים אוכלים כאן את החומר נפץ הזה.
ברגעי משבר, פותחים את מגירת ההפתעות ושולפים משם משהו מיוחד, זה אשכרה אירוע חגיגי, לא כל יום מכינים ארוחת ערב ישראלית, אם זה פלאפל בטחינה וסלט ירקות קצוץ עם פיתות שמצאנו באיזו מאפיית רחוב בדליאן, או מרק ירקות פשוט עם שקדי מרק של אסם (ימח שמם אני עושה להם פרומושן בחינם), או סתם חבילת בקלאווה מהשוק של רמלה יחד עם התה הירוק שקניתי בסופר. לא כל כך משנה, העיקר שיש בזה מרכיב ישראלי, מוכר, עם טעם של בית וריח של משהו לא סיני, בביקורת בטחון בנתב"ג כשהמזוודה שלי נעצרה בבידוק, עלה לבחור הצעיר חיוך על הפנים כשהסברתי לו שהמזוודה שלי מלאה בדבש, טחינה ודברים טובים אחרים.
אני בטוח שלכל עם יש את המאכלים שהוא לא יכול להיפרד מהם ולו רק לכמה חודשים, בשבוע שעבר העלינו כאן רעיון לפתוח פלאפליה בדאון טאון, בטוחים שנעשה מכה ושכל הסינים יבואו לאכול, יה רייט ! רק הם יאכלו פיתה עם כדורי חומוס מטוגנים, לכל עם ומה שזורם לו בורידים, אצלי זה כנראה תערובת של חומוס, כמון וחוויאג'י.
בפרק הבא: הסביח הישראלי הראשון על אדמת סין !
רשימת מכולת לטיסה חזרה לסין:
פירורי לחם הכי פשוט שיש,
טחינה גולמית,
פלאפל להכנה ביתית, כמה שיותר גם ככה הכל ילך לפני הטיסה הבאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: