שלוש שנים לאמצע החיים

ר' נחמן מברסלב ראה בייאוש רגש שלילי, וידועה אימרתו "אין ייאוש בעולם כלל".

אני מתחיל בדוגמא מהתמודדות עם רגש שלילי, אך מה אנחנו יודעים על קצהו השני של סקאלת הרגש, מתי אנו מרגישים מאושרים או שמחים ?

רפיק ידידיה או בשמו הקודם תמיר קמחי כתב בספרו: "ברמות הגבוהות ביותר, אדם מול המוחלט, 'להיות מאושר' לא אמור להיות קשור לאף אחד, זה אתה מול האמת שלך ובזה זה נגמר".

כך שלמעשה תחושת האושר היא פנימית וסובייקטיבית, אמנם אנו יכולים להיות מאושרים עקב אנשים אחרים אך תחושת האושר היא פנימית והיא פועל יוצא של תפיסתנו את סביבתנו.

מה יש בין הייאוש לאושר ? מה ממלא את רוב חיינו פרט לרגעים שבהם אנו "למטה" או "למעלה", בדיכאון עמוק או "הולכים באויר", מסתבר שרוב הזמן אנחנו פשוט לא חושבים על מה אנחנו מרגישים, חיים על טייס אוטומטי, מההשכמה ומשם לעבודה, חזרה לבית למשפחה ולהשכבה ומשם חוזר חלילה.

דווקא בתקופות שאנחנו יוצאים מן השגרה, בחופשות, בחגים, בטיולים ובזמנים פחות טובים של חוסר תעסוקה, אבלות וכדומה אנו מתפנים להיות יותר פתוחים למודעות עצמית ולבדוק האם אנו מאושרים או מיואשים, האם טוב לנו או רע לנו.

אני נוטה להאמין שהתחושה שבתווך היא אותה הבנה ומודעות עצמית לעצם קיומנו ותפיסת עולמנו, יכולים להיות אנשים שיחליטו להיות מאושרים ברוב זמן חייהם מבחירה, רבים יראו בהם כשוטים מנותקים מהמציאות, אך לנטייתם הם יעדיפו להתרכז בטוב שבכל דבר סביבם ולהתעלם מהרע שיש בעולם.

לעומתם יהיה קל למצוא את הפסימיים שבינינו, שתמיד יראו שחורות, יצפו לכל תרחיש אימים ויראו בכל דבר את הצד השלילי, החסר, הלא שלם שבעולמם.

לסיכום אני יכול לומר מתחושתי האישית שהיכולת להיות מיואש או מאושר נתונה אך ורק בנו בלבד, להיות מודעים לעצמנו, להיות ערים לשני המצבים ולאפשרות שהתחושה הסוביקטיבית שלנו נעה בין שני אלו, לדעת לוותר על היאוש והשליליות שבעולמנו, לאסוף ולקחת בשתי כפות ידינו את רגעי השמחה והאושר, להיות מאושרים בחלקנו על מה שיש לנו כעת בלי להסתכל לאחור ולהתחרט על העבר, בלי להכות חטא על מעשים שעשינו ולהבין שתפקידו של המסע שאנו עושים בחיינו הוא ללמד אותנו אודות עצמנו לא פחות מאשר על הסביבה ועל חוקי היקום שסביבנו.

בין לבין נותר חלל גדול שהוא רובו ככולו נתון ביכולת שלנו למלא ולהשלימו בתחושותינו המלוות אותנו יום יום, שעה שעה.

האושר נמצא שם, צריך רק לדעת לתפוס אותו כשהוא בסביבה.

שבת שלום :-)

לעיתים אנו מגיעים לאיזושהיא נקודת זמן בחיים שבה נדמה לנו שאנו בעצם בעיצומו של שיעור, שיעור שבו אנו התלמידים היחידים בכיתה, שיעור שבו אין מבחן בסופו, אין עבודה להגשה, רק סוג של חוויה מלמדת, לא כל כך ברור מתי התחיל לו השיעור, מה גם שלא תמצא בו מישהו בדמות המורה או המרצה, וכמובן שלא ידוע מתי יסתיים לו האירוע.

באוניברסיטה הזו אין קירות, מדשאות או ספריה, לא תמצא סטודנטים וסטודנטיות רובצים על הדשא, שוקדים למבחן הקרוב או עובדים יחד על עבודה בחדר המחשבים. בשיעור הזה, כל העולם הוא במה אחת גדולה, כל הסובבים אותך הם שחקנים שלא בידיעתם, משתתפים פאסיביים בשיעור הפרטי שלך על החיים. כאן אפילו התפאורה אותנטית, יש חשבון בנק, טלפונים ניידים, אינטרנט מהיר, טלויזיה מרובת ערוצים, סרטים, מלא מכוניות, פקקי תנועה ואפילו זיהום אויר. כמו בסרט "המופע של טרומן" אתה הכוכב שסביבך הכל מתוזמן כמו בסרט, רק שכאן, הכל בדיוק הפוך, אם בסרט המדובר, הכוכב למעשה גילה את התרמית והבין שהחיים שלו הם לא מציאות אלא סרט מבויים, כאן החיים שנראים כמו סרט הם למעשה מציאות נושכת, מציאות שבה העולם הפנימי שלך נרקם ומשתלב יחדיו עם עוד אלפי ועשרות אלפי עולמות של אחרים שמרכיבים יחד את המציאות הקיימת. כבד ? Tell me about it !

אותו השיעור לא יכול להתרחש סתם כך, משהו בשגרת החיים חייב להשתנות, משהו חייב לקרות כדי שנשים לב שאנחנו במקום אחר, בזמן אחר, בסיטואציה אחרת, אז נכון שאין שולחן וכסא ולוח עם גירים, אך התחושה היא כזו שכל יום הוא שיעור, כל שעה היא חלק מהסילבוס של הקורס ולמעשה כמה שחשבת שאתה יודע על עצמך ועל החיים סביבך, תמיד יש עוד שיעור, קטן כגדול, פשוט או מורכב, משמעותי או סתמי שעליך לעבור כדי להגיע לשלב הבא.
יש מאיתנו שעוברים את השיעורים האלו בעודם צעירים ויש כאלו שלא יעברו אותם מעולם, ויותר מכל החומר הנלמד בכיתה של העולם, החשוב ביותר הוא הנלמד אודות עצמנו, לקבל מושג קצת יותר ברור אודותינו, להפיק את הלקח, להשכיל קמעה, להרוויח את התובנה הנדרשת מהשיעור הלא פשוט הזה שנקרה בדרכינו.
אין עלינו לצפות לאיזשהוא מבחן, או מועד שבו תיבדק ידיעתינו בחומר הנלמד, הזמן הוא המבחן האמיתי, וכמו איש הרץ למרחקים ארוכים, רק בקילומטר העשרים נדע אם פעלנו נכון בתחילת המסלול, אם ביצענו את החימום הנדרש לשרירים אשר ישאו את גופנו במסע המפרך, באם הכנו את גופנו למשימה המפרכת. את הלקח מהשיעור נראה בתוצאות של מעשינו בעתיד, ואולי יהיו אלו הלקחים שניישם יובילנו אל השיעור הבא באוניברסיטה של החיים.