שלוש שנים לאמצע החיים

שוב אני בארץ ושוב שבוע עמוס חוויות, אירועים ומפגשים, הילדים לא מפסיקים לטפס עלי כשהם איתי וכמה שאני אוהב את התחושה הזו, הלוואי והיה אפשר לקחת חלק ממנה איתי לדליאן. המשפחה כהרגלה, עם ענייני העסק המשפחתי וכל אחד עם הקסם האישי שלו כולל כל שטיקים והקריזות, בדיוק כמו שאני מכיר.
אפילו מזג האויר התגייס למאורע ובשבת הראשונה נפל עלי מיני שרב של תחילת אביב, בשביל תושב צפון מזרח סין, להתהלך בחולצה קצרה במרכז תל-אביב בצהריים בהחלט נחשבת חוויה מרעננת, קחו בחשבון שלטיסה לתל-אביב עליתי עם מעיל פליז ביד ועוד אחד במזוודה, בהתחשב בטמפרטורה של עשר מעלות בצהרי היום ששררה באותה עת בשדה התעופה בבייג'ין, זה היה יותר ממתבקש.

אחרי שבוע של נחיתה והתאקלמות מבחינת הפרשי השעות, השפה (איזה כיף לדבר אך ורק עברית !), למיטה שלי המפנקת ולאוכל של אמא שכל כך היה חסר במשך יותר מחודשיים, יש תחושה מאוד נעימה של בית וקשה להאמין שרק לפני פחות משבוע הגעתי מהצד השני של הגלובוס, מסביבה תרבותית שונה לגמרי, מעבודה בשעות מסודרות לשבוע וכמה ימים של לוח זמנים חופשי, ללא התחלה וסוף פרט לנחיתה ולהמראה מהשדה, כמו פרק בסדרת טלוויזיה משפחתית, שרק כמה שעות שינה בודדות מפרידות בין סצנה אחת לשניה.

לפעמים התחושה היא של חיים במקביל בשני עולמות שונים, העולם שלי כאן בארץ שנשאר כמעט כמות שהוא ובכל ביקור אני זוכה להצצה של שבוע או שבועיים במתרחש, אירועים קטנים אך משמעותיים, אפילו הילדים משתנים מעט במראה, מה שקשה להסביר אך בהחלט ברור לעין בפגישה הראשונה. לעומתם אצל חברים השינויים יותר ברורים, זו נכנסה להריון והשניה ילדה, החבר עבר מקום עבודה וההוא המשיך לשפץ את הבית, מישהו במילואים קיבל שכל והחליט להעביר אותי יחידה אחרי שלוש שנים של נסיונות מצידי ואיזה מכתב משעמם מרשות השידור (הם אף פעם לא מתייאשים). עולם פשוט ומוכר, שמתקדם לו לאט ובאלגנטיות, בעברית ובלי כתוביות.

לעומתו קיים הסרט השני, זה שהחל לפני כמעט חצי שנה, זה שבכל יום ויום מספק אינסוף חוויות ואירועים חדשים, מעניינים ומרתקים, עולם שבו רק התחלתי להבין את השפה המדוברת וזה שתמיד הכתוביות בו יהיו בשפה האנגלית, עולם שבו תמיד ארגיש זר, יתיחסו אלי כמו זר ויקראו לי זר, עולם שבו כדאי לי מאוד לשים לב מה אני אוכל בכל פעם שאני הולך למסעדה שלא ישרף לי הפה והתחת מהחריפות, עולם שבו בהליכה פשוטה לביקור בבנק תמיד תדע שמשהו מוזר עומד לקרות, עולם כזה שהכל בו כמעט חדש לך, אנשים, מקומות, אפילו מזג האויר, דברים פשוטים כמו לצאת לסרט עם ידידה סינית, או ללכת למסעדה חדשה עם חבר מהעבודה, מרגיש כמו בלונה פארק של החיים והלונה פארק הזה ענק, אי אפשר לראות את הקצה שלו.
בעולם הזה יש לי חיים חדשים, חיים שבהם רק אני הגעתי מהעולם הראשון שלי ורק אני מכיר את עצמי בעולם החדש הזה, בקלות יכולתי לבחור לי שם אחר, מראה אחר וחיים אחרים, אבל לאט לאט אני שם לב שכל עולם רוצה להתערבב עם העולם השני, זה הישראלי מביא איתו לדירה שלי בסין תבלינים, בקלאוות, טחינה ופלאפל מישראל, זה הסיני מנסה לשתף את הישראלים בכל החדש והמיוחד שיש שם, לאט לאט כל מה שהיה מוזר וחדש הופך למוכר וברור, והתחושה היא של שני תקליטים המנגנים בו זמנית, ואני כמו די.ג'יי מקשיב בכל פעם לאחד מהם, נמצא בכל פעם רק באחד מהם, כשבפועל רוחי חיה ונושמת בשניהם, מתחזק שני עולמות במקביל, חברים, חשבונות בנק, משפחה ומציאות, אמנם מציאויות נפרדות אך מחוברות אחת לשניה דרכי, דרך החיים שלי והמשקפיים שאיתם אני רואה את המציאות הפרטית שלי.

מחפש תשובה, מציאות נפרדת, היהודים: