לפעמים כשאתה נופל באהבה זה כמו סם, ממכר את עצמנו לדעת, מעוור את עינינו לאור היום, כל מה שאנחנו רוצים הוא להיות שם בשביל השני, לתת את עצמנו בלי חשבון, בלי סוף.
והצד השני...זו שככל שעובר הזמן מבינה שלא משנה מה תעשה, אתה תמיד תהיה שם בשבילה, תמיד תרצה אותה, תמיד תעריץ בלי חשבון, כבר לא רואה אותך באותו מבט קסום שהיה בעיניה בתחילה, פחות מעריכה אותך כמו שהכרתם ולאט לאט בלי לשים לב...הרגש נעלם, התחושות שליוו אתכם ביחד הפכו להיות חד כיווניות, הכל בעצם מתנדף לו ונעלם.
יום אחד אתה מתעורר מן החלום ומוצא את עצמך לבד, לא מבין שבסך הכל היית צריך להיות שם גם בשביל עצמך ולא רק בשבילה, ואז אתה נופל, נפילה ארוכה שלא נגמרת כמו מבניין בן 100 קומות, אתה מרגיש שהאדמה נשמטה מתחת לרגלייך, כל המציאות שהכרת והיית בטוח בה לא קיימת יותר, וכשאתה מגיע לתחתית, המכה חזקה וכואבת, ולוקח לך זמן להבין, לוקח לך זמן להתאושש מהחבטה. אתה מתעורר מהחלום, עינייך נפקחות לאט לאט ופתאום אתה רואה את הסביבה, את החברים שלך שמזמן קראו לך ולא שמעת, צעקו לך מול הפנים ולא הקשבת...
אתה מפנים, משחזר לאחור כל מיני רגעים, כל מיני סיטואציות, תחושות מוזרות שהיו בך פתאום מקבלות פירוש. סוף סוף אתה רואה את התמונה האמיתית. וזה לא קל, לא קל בכלל, חלק בך מסרב להודות, וחלק גדל והולך מבין שטעה, שבחר לא נכון.
אתה מתחיל לאהוב את עצמך, כמו כל דבר בחיים, לאט לאט, מרגיש שנוטש את הדרך ההיא, הדרך שבה היית שם רק בשבילה, ועכשיו, עכשיו אתה בשביל עצמך, לומד להשקיע בעצמך, מחשבות, תהיות, הרבה מונולוגים אישיים, זמן איכות עצמי ששנים כבר לא היה לך. יוצא לבלות, מכיר חברים וחברות חדשים, שותה, רוקד, מתפרק, משחרר את עצמך לדעת, מתנקה, מטהר את גופך ונפשך, יוצא לדרך חדשה.
ויום אחד אתה קם בבוקר ומרגיש שזהו, החלמת ממנה, אתה עצמאי לגמרי עכשיו, טוב לך, אתה שלם בלעדיה. אתה שוב אתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: