שלוש שנים לאמצע החיים

לפעמים בלי תכנון מראש, בלי לחשוב יותר מידי,

לפעמים אתה מוצא את עצמך פותח תיבה שמזמן סגרת,

תא קטן שהצנעת עמוק בתוך ליבך, קופסא זעירה שהזמן צמצם ומזער לכדי כפתור זעיר,

מלא תחושות ותמונות, רגשות וחוויות, שבועות וחודשים, ימים כלילות,

תחושות של לב שאהב בעבר, לב שפעם בחוזקה ודעך לו בלאט,

ומספיק מבט קטן וחטוף כדי שהכל יתמלא שוב בתוכך,

תחושות מוזרות שמזמן כבר שכחת מהן,

תחושות זרות שכבר לא מחממות אותך כמו פעם מבפנים,

תחושות של משהו שהיה ואיננו עוד,

מביט פנימה, מסתכל על הזכרנות שהשארת שם,

מביט שוב לתוך עצמך בעיניים פקוחות,

וכל פעם אתה יותר פיכח, וכל פעם אתה יותר שלם,

לראות את הדברים כמו שהם, ככה פשוטים כשלעצמם,

בלי הרגש והתחושה שאפפה אותך בשעה ההיא,

בלי העיוורון שליקת בו בשנים ההם,

מציאותי יותר, אמיתי מתמיד,

מביט ותוהה לעצמך...האם נלמד הלקח,

היתכן שהשיעור שאותו עברת היה הכרחי לחיים,

והאם יספיק לעתיד ?

אוסף בחזרה לאט את כל הזכרונות, התמונות והריחות,

יודע שיהיו שם לעד צפונים, גם בעוד שנים רבות,

לעולם תזכור סוג כזה של אהבה,

לעולם תנצור רגעים מיוחדים של תשוקה,

סוגר בשקט את התיבה,

מצפין שוב בתוך תוכך,

עוצם עיניים ולוקח נשימה עמוקה,

צולל עמוק לקרקעית הנשמה,

משאיר שם את התיבה על החול הרך,

ויודע שתישאר שם לעד בתוך נפשך,

חוזר למעלה, בשחיה אנכית,

תנועות ארוכות ושלמות של חזרה אל האור,

עולה אל פני המים ופוקח עיניים,

השמש מאירה את קו המים,

יבשה באופק, קו של חוף בתול,

והוא כל כך יפה, כל כך אחר ושונה,

שוחה לאט אל היעד,

משאיר מאחור את התיבה הקטנה,

מלא תקווה וחדור מטרה אחת...