גיא ויהל כתבו שיר עם משפט שמסכם את ההבנה הכי קשה של בן אדם חי - "אלו רק המחשבות שלי, אפשר לחיות כאן במקומי"
בזמן האחרון יוצא לי להישאב למחשבות קיומיות - מהמחשבות שבד"כ בורחים מהם.
ככה זה אצלי, אנסה לברוח ממשהו ביום ראשון - ביום שני אקום איתו בבוקר, מחובק, במיטה.
הלוואי שזה היה עובד לי ככה עם בנים כן? אבל זה עובד רק על דברים שליליים.
לא יכול להיות שבאתי לעולם הזה כדי לרדוף אחרי כסף ותהילה. ודירה מושקעת. ורכב טוב. וקריירה מצליחה.
בזה זה מסתכם? יש כמובן את עניין האהבה. לאהוב אישה או גבר, להביא ילדים?
המטרה הבסיסית של כל בעל חיים (או בן אדם לצורך העניין) היא להתרבות. אולי בזה זה מסתכם?
ואולי זה לא משנה בכלל מה אתה עושה, כל עוד אתה חי ונושם, והמטרה זה להעביר את הזמן בצורה הטובה ביותר?
אז מה אנחנו? כדור אנושי על רולטה רוסית כזאת? נאבקים באנשים אחרים כדי להצליח, לפעמים נאבקים בעצמנו. כשבסופו של דבר כולם מגיעים למקום אחד. לקיבה של תולעת כזו או אחרת.
מצחיקה אותי המחשבה שהמוח הנפלא שלי כיום, יהיה, יום אחד, ארוחה (עתירת קלוריות) לאיזה זחל או תולעת שיתמזל מזלם להיקבר איתי.
אז למה זה צריך להיות קשה כל כך לחיות? וליהנות מהכל?
ולמה יש כאלה שזוכים לטעום מהכל בחיים, ויש כאלה שמתים בלי לדעת איזה עוד נופים יש בעולם..
אני מבין את העניין הזה של "אם יהיה לך הכל, תזלזל בהכל, ולא יהיו לך שאיפות"
אבל יש כל כך הרבה אנשים שיש להם שאיפות, ויש להם רצונות, והם לא יגיעו לעולם לאן שירצו.
ואולי כל הקסם הוא בפשטות ובצניעות, ולא הפסדנו דבר אם לא יהיה לנו את המכשיר סלולרי הכי חדש, ולא נזכה לבקר בספרד או שחלמנו?
ואולי המוח האנושי פרץ גבולות, גבולות שלא תוכננו על ידי אלוהים, והוא פתאום חושק בכל מיני דברים שהוא לא צריך בכלל.
אולי באמת המטרה היא פרימיטיבית ובסיסית - להיוולד, להתאהב, להתרבות, לדאוג לצאצאים, למות.
לפעמים אני אומר לאמא שלי בצחוק "איך מתאים לי עכשיו לזכות באיזה 4 5 מיליון שקל"
והיא ישר מאבדת עשתונות ומתחילה לצעוק עליי "תפסיק לבלבל את המוח, מה חסר לך? תעבוד ותחיה בצניעות, הכל שטויות.."
אני משתכנע, ומרגיש טוב לכמה דקות, אבל אז חוזר לחלום על דולרים שייפלו עליי מהשמיים.
כמה חבל שהשמיים בוערים..
ה" אופטימיות " שלי זה שם דבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
