תערו של אוקאם

2/7/11

"נתקלתי בבלוג שלך במקרה. אני תוהה אם באמת ציפית שמישהו יכתוב לך משהו, ישפוך את הקרביים שלו והכל. אבל, fuck it, את גם לא חייבת לענות לי.

לא יודעת אם זה היווה עבורי טריגר. אולי כן. זה תמיד שם בכל אופן. פוטנציאלי. ולמען האמת, זה מעורר בי תאווה.

בחודש האחרון אני מדברת עם אנשים זרים יותר מאשר תמיד. אני לא יודעת אם זה אמור להיות סימן טוב, או נורה אדומה.

ניסיתי לחתוך את עצמי די הרבה פעמים, יכול להיות שאני פשוט חלשה, או משהו כזה, אבל לקח לי די הרבה זמן לשבת עם סכין יפני ולחתוך שוב ושוב את אותו מקום עד שירד דם. ומה שרציתי זו מין סכין טבחים חדה, שתגרום לי לדמם עם המגע שלה על העור שלי- ללחוץ קצת, כאב קר, צורב, שורף, ושידמם ולא יפסיק.

אבל זה לא ככה עם סכין יפנית, וגם לא עם התפסן של התחבושות האלסטיות שיש לנו במקלחת. זו פשוט טרחה גדולה מדי, זאת אומרת, אם אין לי זין להקים את עצמי מהמיטה בבוקר, למה שיהיה לי זין להשקיע כל כך הרבה מאמץ בחרא הזה. זה תמיד נראה נורא הרבה יותר כשזה מתחיל להגליד, זה נראה כאילו ירד המון דם, כשבעצם לא ירד הרבה בכלל.

אז התחלתי לכבות על עצמי סיגריות. זה מתאים לי הרבה יותר, למען האמת. שלוש כוויות על גב היד, כל אחת פחות מהוססת מהשנייה. הן כבר צלקות עכשיו, אבל הן היו שלפוחיות די רציניות. כמו שצריך. אני ממש אוהבת את התחושה הזו. אני צריכה להתקמצן עם זה, כי קשה מאוד להסביר את זה. בעיקר בחורף...

עכשיו קצת פחות- הירך העליונה, למשל. אבל אני עדיין לא ממש הולכת עם גופיות [לפחות לא ליד המשפחה] כי יש לי כוויה גדולה ואדומה על הכתף. היא הייתה ממש מגעילה. עם זיהום והכל. לקח לה כמעט חודש להגליד לגמרי. והיא עדיין מרגישה כמו עור חשוף.

ואני חושבת על זה כל הזמן... זה בטח אומר שיש לי סף גבוה יחסית של איפוק, כיוון שעם כמה שזה אימפולסיבי, אני לא מכוסה בכוויות מכף רגל ועד ראש. לפעמים אני חושבת שהלוואי שהייתי.

ממה שכתבת, אני מניחה שהתנסית גם בחתכים וגם בכוויות, ורציתי לשאול אותך מה לדעתך ההבדל העיקרי? ומה את מעדיפה?

אני מקווה מאוד שלא תרגישי איזו תחושת שליחות ותאמרי לי להפסיק עם זה. זה בקושי כרוני, במילא. ואולי אני סתם מחמיאה לעצמי.

אבל כן.

שבת שלום, על כל פנים."

ֹ_________________________________________________________________________________________________

2/7/11

"גרמת לי לחייך קצת. באמת שבחיים הרגילים שלי אני לא מדברת על זה בכלל,
וזה מוזר לי, אבל זה שינוי מרענן.

כל היסודי ועד לחטיבה הייתי שורטת את עצמי, עם הציפורניים, עם מספריים,
אבל בעיקר עם סיכות ביטחון והנעצים האלה של לוחות השעם. כשהתחלתי באמת
לחתוך, ניסיתי עם סכין יפנית חלודה. לא הצלחתי לעבור את מחסום העור.
גירדתי כמה שריטות וזהו. יש משהו, בלחתוך את עצמך, האינסטינקט הזה של
להרתע מכאב, במיוחד כשאת גורמת לו ואת יודעת מתי הוא בא. אז קצת קשה
ללחוץ כי יודעים שיבוא כאב. ואז התחלתי להשתמש בתער של סכין גילוח.
העבודה הייתה חלקה, יצא דם, והכאב היה חד, כשהיה. זה כאב כמעט נוסטלגי.

כשהתחלתי את שלב הגמילה שלי מהתער עברתי לכוויות. הייתי מוכנה להשתמש בכל
דבר, אפילו לשים יד בבלנדר, כדי לקבל עוד מנה הגונה של כאב. עישנתי
סיגריה, וחשבתי, היי, למה לא לכבות אותה על עצמי? אז כיביתי. בהתחלה, גם
פה, קצת קשה ללחוץ את הסיגריה לבשר, אבל כשזה נוגע, ונלחץ, הכאב הוא כל
כך חד, מרגיע ומפלח... וואו, זה עצוב רצח. אבל בשבילי זה היה ככה. קתרזיס
בשנייה.

השלפוחיות היו פחות נעימות. עכשיו יש לי שלושה עיגולים סגלגלים כאלה על
ירך שמאל וזו הייתה הפעם האחרונה פחות או יותר שפגעתי בעצמי בכוונת
תחילה. לדעתי כוויה יותר כואבת מחתך, לכן הייתי נוהגת לעשות כוויה אחת
במקום איזה עשרים חתכים. ישנה הבעיה של גופיות ושורטים קצרצרים כמובן,
בשני הסוגים של הפציעות. אני לא יכולה להסתכל על עצמי במראה מבלי לרצות
לבכות. אבל בכל זאת, באיזשהו מקום, אני עדיין רוצה, עכשיו, להושיט את היד
לתער, ללחוץ אותו ליד ופשוט להיאנח בהקלה. אני יודעת שזה שגוי, אבל עדיין
יש לי שאריות של דחף. כרגע - אני מעדיפה הכל. אני רוצה לפגוע בעצמי כל
כך. אני במרחק של סנטימטרים מהתער בערך, ואני בטוחה שאני על הסף. אני לא
בטוחה שזה דבר רע במיוחד.

ההבדל העיקרי לדעתי הוא ההחלמה. חתכים מחלימים בצורה יותר חלקה. בתקווה
עד יום יומיים החתך מפסיק לדמם, מגליד, והדבר הכי מציק בלחתוך זה הגירוד
האופייני אחרי זה, כשהחתך כבר הגליד והגלד נושר. כוויות לעומת זאת יוצרות
שלפוחית שאני הייתי נפטרת ממנה רק אחרי איזה חודשיים שלוש לגמרי. וזה
מגעיל כשזה מתפוצץ ;) סקסי, הא...

אני לא מרגישה שליחות לומר לך להפסיק. זו החלטה שלך. זו גם החלטה שלי,
ואני חוששת שיש לי הרבה ספקות כרגע לגבי האם עשיתי נכון כשהפסקתי. וכן,
יש את ההרגשה הזאת, שאי אפשר להגדיר ממש, שלפחות אני כחותכת הרגשתי, מן
תחושה כזאת של גאווה שכן, אני יכולה לסבול כאב יותר מכולכם. וזו לא מחמאה
בכלל, זה עלבון, מתוקה. זו חולשה."

_________________________________________________

מייל שנשלח אליי מזמן. כארבעה חודשים לאחר מכן אני בכלל לא זוכרת את הפרטים האלה. אני לא זוכרת את הגירוד או את הכאב. אני לא זוכרת בכלל את ההרגשה הזו של לפגוע בעצמך. כל מה שנותר לבינתיים הוא הצלקות המכוערות האלה. ואני שמחה שזה מאחוריי. הדבר שכן אני זוכרת הוא ההרגשה הזו שאני חריגה. משוגעת. מטורפת. כי אני בוחרת להכאיב לעצמי. עכשיו זה נראה לי שילדה קטנה לא ידעה איך להתמודד עם עצמה וברחה כל הזמן. וברחה וברחה וברחה מבלי לעצור. עכשיו אני לומדת איך לעצור. ואין לי ספקות לגבי זה.

אם את/ה רוצה לחלוק את סיפורך בנוגע לפציעה עצמית: occamsrazorblog@gmail.com.

וגם בשביל סתם לדבר... :)

אוקאם