http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669בלוג על פציעה עצמית. (עשוי להוות טריגר!)heCopyright 2026 אוקאם. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669&blogcode=13308710<div align="right" dir="rtl">זה הולך להיות פוסט קשה.תמיד פחדתי מהרגע שבו אני אצטרך להיות אינטימית עם בן אדם. להוריד את כל החומות ולחשוף את כל הפגמים שבי, בלי שום מסיכות. בדיעבד אני לא מבינה איך הייתי מסוגלת לזה בכלל, כי זה עדיין ממשיך להפחיד אותי, אבל זה רק מחשל. והבנתי - חשבתי שאני לבד אבל אני לא. חשבתי שאני מגעילה ודוחה אבל אני לא. זה לא מי שאני - אלה סימנים, אבני דרך קטנות, תזכורות לזה שהעבר אמיתי וחי ושעברתי את זה.אז. הוא נפל עליי ככה סתם באמצע החיים. מצאתי חן בעיניו והוא קצת הרתיע אותי עם הישירות הברוטאלית שלו אבל החלטתי לתת את המספר שלי כי לא שיש לי אפשרות לעשות סלקציה לכמות הבחורים שנוהרת אליי, שבאופן כללי מצומצמת מאוד. אחרי היכרות מצומצמת שכללה שיחת היכרות ב-SMSים, ועם הרבה חשש, שחררתי את השלוחית הפנימית שבי והלכתי אליו הביתה. בלילה. לראות סרט. מה חשבתי לעצמי? לא יודעת. אחרי סרט שעבר איגנור מוחלט מצידי, הוא נישק אותי. הוא היה הנשיקה הראשונה שלי, בגיל יחסית מאוד מאוחר, והנשיקה שלו הייתה אגרסיבית ופולשנית. אז חשבתי שזה בגלל חוסר הניסיון המוחלט שלי בתחום. עכשיו (כשכולה עברו פחות מחודשיים מאז הנשיקה הראשונה הז</div>Mon, 11 Jun 2012 01:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (אוקאם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669&blogcode=13308710http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=715669&blog=13308710http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669&blogcode=13087876<div align="right" dir="rtl">http://www.stips.co.il/singleask.asp?stipid=60645פגיעה עצמית - מה אנשים שאף פעם לא חתכו את עצמם או פגעו בעצמם חושבים על פגיעה עצמית? שמתי לב שאנשים נרתעים מזה הרבה יותר מאשר עישון וסמים, למרות שזה הרבה פחות מסוכן ועוזר מאד להירגע. מה מלחיץ אתכם באנשים שחותכים? תתרחקו ממישהו אם תגלו שהוא עושה את זה?אני מניחה, מהתגובות שאני קיבלתי, שזה מאוד תלוי בבן אדם. החברה הכי טובה שלי ניסתה לתמוך בי ואמרה לי עד כמה שזה לא טוב, עד כמה שזה חולני במובן מסוים, שאני צריכה להפסיק לפני שאני אגיע לנקודה רחוקה מידי. חברה אחרת שלי ניסתה לברר למה אני עושה את זה והסתקרנה לראות את הצלקות. מישהו אחר אמר לי שהוא ניסה להתאבד מספר פעמים אבל לעולם לא חתך את עצמו. אני מניחה שהוא חשב שזה משהו מיותר, משהו ל"חלשים", דרך התמודדות שלא עוזרת בכלל להתמודד עם מה שהוא עבר באותו הרגע, ואני מניחה, שהוא עובר את זה עד היום.באופן כללי אנשים בריאים אמורים להרתע מזה. לעישון ולסמים יש איזושהי סטיגמה שלפציעה העצמית אין. עישון, בהשפעת התקשורת הוא עניין שיותר מקובל מסמים ומפצי</div>Sun, 04 Mar 2012 01:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (אוקאם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669&blogcode=13087876http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=715669&blog=13087876http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669&blogcode=12963404<div align="right" dir="rtl">Mon, Aug 29, 2011 at 7:15 PM"אני לא שולחת לך סיפור אישי (אל תתאכזבי), אני רוצה לשלוח לך משהו שהפוסט האחרון שלך הזכיר לי.מאז כיתה ט' אני קוראת בפורום בינלאומי שעוסק בפציעה עצמית. די מזמן הייתה משהי שפתחה הודעה</div>Thu, 29 Dec 2011 00:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (אוקאם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669&blogcode=12963404http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=715669&blog=12963404http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669&blogcode=12894239<div align="right" dir="rtl">וואו. אני מרגישה כל כך בודדה כרגע. והחיים כל כך ריקים לי וכל כך כבדים לי בו זמנית ואין לי מושג איך להתמודד עם זה.אף פעם לא התאהבתי ממש. לא חזק. מהקוטב השני עמדו אלה שהתאהבו בכל בחור ששאל אותן מה השעה ואז נפגעו כשזה נמוג. תמיד קינאתי בהן, כי הן זכו לחוות את התחושות האלה כל הזמן; לחשוב כל הזמן על הבנאדם הזה, לרצות אותו לידך, להתגעגע אליו כשהוא בקצה השולחן בכיתה, לקוות שגם הוא שם לב כשאת לא שם. וזה עצוב לי נורא שאני כמו מכונה אוטומטית שמתוכנתת לרגשות בסיסיים ותו לא. לחתוך את עצמי עזר לי להרגיש, לאו דווקא רגשות חיוביים, אבל כל רגש אצלי הוא חיובי כשיש דיפיציט כזה של רגשות. כל הזמן אני מרגישה שאני בחוב רגשי.אז אני מוצאת את עצמי חושבת עליו. ולא קורה בינינו כלום, רק הא ודא ולא יותר, ועדיין - הלוואי שכן היה מתפתח בינינו משהו. וכן, זה אגואיסטי מאידך כי אני פשוט רוצה למלא את החלל הזה שיש לי בחזה, מצד שני - אם הוא היה שלי, אני יודעת שהייתי עושה לו רק טוב. לא מתוך הבנה נרקיסיסטית אלא דווקא מתוך אותו חלל, שגורם לי לרצות להיות הכי טובה שאני יכולה, בכל המובנים, כדי לרצות אותו ולהיות טובה מספיק.והנה בא</div>Sat, 26 Nov 2011 00:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (אוקאם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669&blogcode=12894239http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=715669&blog=12894239http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669&blogcode=12857721<div align="right" dir="rtl">פוסט עם תיאורים מעט גרפיים של פגיעה עצמית. יכול להוות טריגר!2/7/11"נתקלתי בבלוג שלך במקרה. אני תוהה אם באמת ציפית שמישהו יכתוב לך משהו, ישפוך את הקרביים שלו והכל. אבל, fuck it, את גם לא חייבת לענות לי.לא יודעת אם זה היווה עבורי טריגר. אולי כן. זה תמיד שם בכל אופן. פוטנציאלי. ולמען האמת, זה מעורר בי תאווה.בחודש האחרון אני מדברת עם אנשים זרים יותר מאשר תמיד. אני לא יודעת אם זה אמור להיות סימן טוב, או נורה אדומה.ניסיתי לחתוך את עצמי די הרבה פעמים, יכול להיות שאני פשוט חלשה, או משהו כזה, אבל לקח לי די הרבה זמן לשבת עם סכין יפני ולחתוך שוב ושוב את אותו מקום עד שירד דם. ומה שרציתי זו מין סכין טבחים חדה, שתגרום לי לדמם עם המגע שלה על העור שלי- ללחוץ קצת, כאב קר, צורב, שורף, ושידמם ולא יפסיק.אבל זה לא ככה עם סכין יפנית, וגם לא עם התפסן של התחבושות האלסטיות שיש לנו במקלחת. זו פשוט טרחה גדולה מדי, זאת אומרת, אם אין לי זין להקים את עצמי מהמיטה בבוקר, למה שיהיה לי זין להשקיע כל כך הרבה מאמץ בחרא הזה. זה תמיד נראה נורא הרבה יותר כשזה מתחיל להגליד, זה נראה כאילו ירד המון דם, כשבעצם לא ירד הרבה בכלל.</div>Mon, 07 Nov 2011 22:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (אוקאם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669&blogcode=12857721http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=715669&blog=12857721http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669&blogcode=12827553<div align="right" dir="rtl"> המחשבות האלה תמיד מרחפות מעליי. את לא טובה מספיק. איך את יכולה להסתכל על עצמך במראה בכלל? חתיכת עקומה מכוערת חסרת חשיבות אם תעלמי אף אחד לא ישים לב את צריכה לעשות טובה לכולם ופשוט לפטור אותם מהעול הזה שאת. לא יכולת לקבל 100 ולא 98, מפגרת? חתיכת נעל. עדיף שתחתכי יפה יפה את העורק בירך. אבל אז רק תלכלכי להורים שלך את הדירה. אגואיסטית.הפעם האחרונה שפגעתי בעצמי במכוון (באופן טקסי) הייתה בערך ב-20 לנובמבר של שנה שעברה. נחשי מה. כבר ה-24 באוקטובר. עברת 11 חודשים של לא כלום. של לתת לגוף שלך להחלים מאותה היד שחרטה וחרטה ולא הפסיקה. של לראות כל יום במקלחת, בשירותים, מול המראה את הצלקות המכוערות האלה שלך ולהבין שהן ישארו שם להרבה מאוד זמן. ועוד לא היה יום שהרגשתי שאני מתרגלת אליהן.החיים שלי עדיין פאקינג ריקים. אין לי חברים. אין חבר. אין חברה. החברה היחידה שלי, החברה הטובה היחידה שלי לפעמים צריכה לחיות את החיים שלה ולא לעשות לי בייביסיטינג ואז אני מרגישה לגמרי לבד. ואני עייפה לגמרי עכשיו. אבל עדיפה העייפות המסחררת הזאת מאשר לא להרגיש כלום בכלל.אגב, ביום ההולדת שהיה לי עשיתי</div>Mon, 24 Oct 2011 00:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (אוקאם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669&blogcode=12827553http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=715669&blog=12827553http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669&blogcode=12714199<div align="right" dir="rtl">מה עושים עם הריקנות הזאת?אני זוכרת שרוב חיי (הקצרים ממילא) היו ריקים. לא, לא פיזית; מבחינה ממשית היו לי תמיד בגדים יפים אבל לא היה לי הצורך להתלבש יפה. תמיד היה לי אוכל טעים והרבה ממנו אבל לעולם לא היה לי צורך לאכול, ואם כבר - אז מעט. תמיד היה לי יחס אוהב מצד אמא שלי אבל ככל שהזמן חולף אני מרגישה שכל היחס הזה היה סתם אשליה שהיא בנתה לעצמה כדי לשכנע את עצמה שהיא יכולה ומסוגלת לסבול אותי. ואני מרגישה שאני מאכזבת אותה שוב ושוב ושוב. כל הזמן אותו הדבר.וככל שהימים האלה של הריקנות גואים בי אני מרגישה שאין לי מספיק בחיים האלה, למרות שזה לעולם לא המצב. החיים שלי ריקים מתוכן. המגיפה של המאה העשרים ואחת, הוירוס של דור הזי - הילדים שגדלו עם כפית כסף בתחת, גדלו להיות מבוגרים מפונקים ואנוכיים שדבר לעולם לא מרווה את רעבונם לתכלית החיים. אלה הנגועים בריקנות רגשים. כלים חלולים. ולעולם לא ידעתי למה בדיוק אני מרגישה ככה. הצעד היותר נבון היה ללכת לייעוץ פסיכיאטרי ולבדוק אם זו איזושהי סטייה אבנורמלית של הכימיקלים האלה שאני מאמינה שמרכיבים ומתפעלים את הנשמה שלי, או מה שנשאר ממנה לפחות. יש לי יותר מידי גאוו</div>Sun, 28 Aug 2011 22:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (אוקאם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669&blogcode=12714199http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=715669&blog=12714199http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669&blogcode=12689394<div align="right" dir="rtl"> שוב באים הימים הריקים האלה. אני רוקדת לצלילי מוזיקת מועדונים ברחבי הבית ויוצאת להליכות בבקרים ורושמת את כל מה שאני אוכלת (או מנסה לפחות) אבל לא נראה שמשהו מסב לי אושר בימים האחרונים. אולי זה המחזור (או: "אי שפיות זמנית"), שהרי כולנו כלבות מטורפות לפחות פעם אחת בחודש, אבל אני באמת מתקשה להרגיש משהו מעבר ל"הנה, צריך לקום. אני עייפה, צריך לישון. אני רעבה, אולי כדאי לאכול משהו". אני במרחק של רגע אחד מלבכות בצפייה בסרט פורנו עלילתי כי "לא מגיע לסוכנת הסמויה הזאת ליפול שבי בידי האויב המסוקס". אני הולכת בקו ישר, בגו זקוף, בראש מורם, אבל כשמדובר בלהישיר מבט לזר שחולף לו ברחוב, זה נעשה פתאום בלתי אפשרי. כאילו האיום האיראני יתממש אם אני אביט בעיניים של אדם שעובר מולי ברחוב. מעניין אם אנשים יודעים מה הולך לי בראש. לפעמים, בנסיעות באוטובוסים או במוניות שירות, אני חושבת מחשבות לא יפות ואז אני חושבת "אלוהים, איזו בושה אם מישהו קורא לי את המחשבות עכשיו", ואז אני משתתקת בראשי כי אני לא רוצה שידעו שהראש שלי מלא בזבל. לפעמים אני רוצה שתקרה איזושהי תאונה בדרך, לא גדולה, מיני-תאונה כזאת רק כדי שיהיה לי</div>Wed, 17 Aug 2011 00:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (אוקאם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669&blogcode=12689394http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=715669&blog=12689394http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669&blogcode=12599089<div align="right" dir="rtl">00:00, 4/7/2011הרעיון הוא המחלה האנושית המדבקת ביותר. הרעיון של פציעה עצמית יכול להיות באמתמידבק וממכר, אך גםפרדוקסלי ומבלבל. אם טמון בנו השימור העצמי ומנגנון השרידה, אזי למה שננקוט בפעולה כזאת אלימה, שלכאורה מנוגדת ליסודות הביולוגיים שלנו? התשובה לכך היא - כי ישנו סדר עדיפויות. ועדיף לפגוע בעצמך מאשר לעשות לעצמך דברים יותר גרועים.הקמת הבלוג הובילה אותי לחשיפה של פוצעים עצמיים אחרים. גיליתי שאני לא היחידה. גיליתי שישנם אחרים, רבים מאוד, שעושים בדיוק את מה שאני עשיתי מאחורי דלתיים סגורות, ואפילו עושים דברים יותר חמורים לעצמם - בזרקור של ישראבלוג והאינטרנט בכלל. זה כבר לא נראה לי כמו הרגל מגונה או מנהג מיותר - זה כבר קרם גידים ועור כדרך חיים. אבל עם ההכרה הזאת הגעתי גם לעשרות תמונות של חתכים, פצעים, גלדים, דם, כוויות, צלקות; תמונות כמו אלה שרצות לי בראש מידי פעם.הפוסט הקודם הוא האחרון מסוגו, האחרון בו אני מפרסמת תמונות של פציעה עצמית. למה? כי הגעתי למסקנה שתמונות גוררות מחשבות, ומחשבות הן בדרך כלל ההדק באקדח של הפציעה העצמית שטעון לא בקליעים אלא בתערים שחותכים, סיגריות שחורכות את העור, ס</div>Mon, 04 Jul 2011 00:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (אוקאם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669&blogcode=12599089http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=715669&blog=12599089http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669&blogcode=12594897<div align="right" dir="rtl">הפוסט עלול להוות טריגר אז אם קוראים, לקרוא בזהירות אם נהגתם לפצוע את עצמכם/אתם פוצעים את עצמכם. הפוסט מכיל תמונות של פציעה עצמית.</div>Sat, 02 Jul 2011 02:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (אוקאם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=715669&blogcode=12594897http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=715669&blog=12594897