תערו של אוקאם

המחשבות האלה תמיד מרחפות מעליי. את לא טובה מספיק. איך את יכולה להסתכל על עצמך במראה בכלל? חתיכת עקומה מכוערת חסרת חשיבות אם תעלמי אף אחד לא ישים לב את צריכה לעשות טובה לכולם ופשוט לפטור אותם מהעול הזה שאת. לא יכולת לקבל 100 ולא 98, מפגרת? חתיכת נעל. עדיף שתחתכי יפה יפה את העורק בירך. אבל אז רק תלכלכי להורים שלך את הדירה. אגואיסטית.

הפעם האחרונה שפגעתי בעצמי במכוון (באופן טקסי) הייתה בערך ב-20 לנובמבר של שנה שעברה. נחשי מה. כבר ה-24 באוקטובר. עברת 11 חודשים של לא כלום. של לתת לגוף שלך להחלים מאותה היד שחרטה וחרטה ולא הפסיקה. של לראות כל יום במקלחת, בשירותים, מול המראה את הצלקות המכוערות האלה שלך ולהבין שהן ישארו שם להרבה מאוד זמן. ועוד לא היה יום שהרגשתי שאני מתרגלת אליהן. 

החיים שלי עדיין פאקינג ריקים. אין לי חברים. אין חבר. אין חברה. החברה היחידה שלי, החברה הטובה היחידה שלי לפעמים צריכה לחיות את החיים שלה ולא לעשות לי בייביסיטינג ואז אני מרגישה לגמרי לבד. ואני עייפה לגמרי עכשיו. אבל עדיפה העייפות המסחררת הזאת מאשר לא להרגיש כלום בכלל.

אגב, ביום ההולדת שהיה לי עשיתי קעקוע וניחם אותי קצת הכאב הזה. כאילו הייתי ג'נקית שקיבלה מנה. וזה ממוקם בגב ואני בכלל לא רואה אותו כמעט אבל הוא תמיד מזכיר לי שיש בי צד אפל שלפעמים מאיים להשתלט. ולפעמים הייתי רוצה שישתלט כבר. 

שבוע טוב.

אוקאם