תערו של אוקאם

אני זוכרת שרוב חיי (הקצרים ממילא) היו ריקים. לא, לא פיזית; מבחינה ממשית היו לי תמיד בגדים יפים אבל לא היה לי הצורך להתלבש יפה. תמיד היה לי אוכל טעים והרבה ממנו אבל לעולם לא היה לי צורך לאכול, ואם כבר - אז מעט. תמיד היה לי יחס אוהב מצד אמא שלי אבל ככל שהזמן חולף אני מרגישה שכל היחס הזה היה סתם אשליה שהיא בנתה לעצמה כדי לשכנע את עצמה שהיא יכולה ומסוגלת לסבול אותי. ואני מרגישה שאני מאכזבת אותה שוב ושוב ושוב. כל הזמן אותו הדבר.

וככל שהימים האלה של הריקנות גואים בי אני מרגישה שאין לי מספיק בחיים האלה, למרות שזה לעולם לא המצב. החיים שלי ריקים מתוכן. המגיפה של המאה העשרים ואחת, הוירוס של דור הזי - הילדים שגדלו עם כפית כסף בתחת, גדלו להיות מבוגרים מפונקים ואנוכיים שדבר לעולם לא מרווה את רעבונם לתכלית החיים. אלה הנגועים בריקנות רגשים. כלים חלולים. ולעולם לא ידעתי למה בדיוק אני מרגישה ככה. הצעד היותר נבון היה ללכת לייעוץ פסיכיאטרי ולבדוק אם זו איזושהי סטייה אבנורמלית של הכימיקלים האלה שאני מאמינה שמרכיבים ומתפעלים את הנשמה שלי, או מה שנשאר ממנה לפחות. יש לי יותר מידי גאווה סתמית מכדי להקשיב למישהו שלמד לתואר אקדמי שכל אדם הוא פגום במהותו. אולי זה נכון אחרי הכל.

וכשהימים האפורים האלה חוזרים - והם תמיד חוזרים - פתאום מתעורר אצלי הדחף הזה להשחית את עצמי. ואני יודעת שזה לא בסדר. ובמאבק של ארוס מול תנטוס יצר המוות שלי תמיד גובר על היצר שלי ליצור, לאהוב ולחיות. אני מנסה להתנער מזה כרגע. לוקחת נשימות עמוקות שמשחררות לי את כלוב הצלעות שמרגיש מחניק מתמיד.

אני לא יכולה להתנער מההרגל המכוער של העישון. יותר טוב לחתוך, אם כך?

אני לא יודעת מה לעשות עם הבלוג הזה. כנראה שאני אשלב בין בלוג אישי למטרה הראשונית של הבלוג. אף אחד לא שולח סיפורים אישיים, שזה כשלעצמו טוב מאוד או רע מאוד.

אוקאם