תערו של אוקאם

1. שוב באים הימים הריקים האלה. אני רוקדת לצלילי מוזיקת מועדונים ברחבי הבית ויוצאת להליכות בבקרים ורושמת את כל מה שאני אוכלת (או מנסה לפחות) אבל לא נראה שמשהו מסב לי אושר בימים האחרונים. אולי זה המחזור (או: "אי שפיות זמנית"), שהרי כולנו כלבות מטורפות לפחות פעם אחת בחודש, אבל אני באמת מתקשה להרגיש משהו מעבר ל"הנה, צריך לקום. אני עייפה, צריך לישון. אני רעבה, אולי כדאי לאכול משהו". אני במרחק של רגע אחד מלבכות בצפייה בסרט פורנו עלילתי כי "לא מגיע לסוכנת הסמויה הזאת ליפול שבי בידי האויב המסוקס". 
    
2. אני הולכת בקו ישר, בגו זקוף, בראש מורם, אבל כשמדובר בלהישיר מבט לזר שחולף לו ברחוב, זה נעשה פתאום בלתי אפשרי. כאילו האיום האיראני יתממש אם אני אביט בעיניים של אדם שעובר מולי ברחוב. מעניין אם אנשים יודעים מה הולך לי בראש. לפעמים, בנסיעות באוטובוסים או במוניות שירות, אני חושבת מחשבות לא יפות ואז אני חושבת "אלוהים, איזו בושה אם מישהו קורא לי את המחשבות עכשיו", ואז אני משתתקת בראשי כי אני לא רוצה שידעו שהראש שלי מלא בזבל. לפעמים אני רוצה שתקרה איזושהי תאונה בדרך, לא גדולה, מיני-תאונה כזאת רק כדי שיהיה לי קצת עניין בחיים.
    
3. לא משנה לאן אני הולכת, אני כל הזמן מרגישה שצופים בי. לא במובן הסכיזופרני-פרנואידי, אלא במובן של נועצים-מבט-עד-שאני-רוצה-לשבור-להם-את-הפרצוף. 
    
4. אני עייפה כל הזמן למעט הזמן שבו אני באמת צריכה לישון כמו אנשים נורמליים אחרים.
    
5. התחלתי לשטוף את הפרצוף שלי ממייק-אפ ומסקרה בערב, ללכת לישון בצורה סדירה בשתיים בלילה, לעשות ספורט, לאכול טוב ולעשן פחות. והנה עדיין אני מרגישה כאילו אני חתיכת זבל מזובל. אני רוצה לשבור את כל הדברים בדירה.  

ככה עובר לו החופש האחרון שלי בתיכון. עדיין לא פגעתי בעצמי מאז נובמבר של שנה שעברה.