תערו של אוקאם

הקמת הבלוג הובילה אותי לחשיפה של פוצעים עצמיים אחרים. גיליתי שאני לא היחידה. גיליתי שישנם אחרים, רבים מאוד, שעושים בדיוק את מה שאני עשיתי מאחורי דלתיים סגורות, ואפילו עושים דברים יותר חמורים לעצמם - בזרקור של ישראבלוג והאינטרנט בכלל. זה כבר לא נראה לי כמו הרגל מגונה או מנהג מיותר - זה כבר קרם גידים ועור כדרך חיים. אבל עם ההכרה הזאת הגעתי גם לעשרות תמונות של חתכים, פצעים, גלדים, דם, כוויות, צלקות; תמונות כמו אלה שרצות לי בראש מידי פעם.

הפוסט הקודם הוא האחרון מסוגו, האחרון בו אני מפרסמת תמונות של פציעה עצמית. למה? כי הגעתי למסקנה שתמונות גוררות מחשבות, ומחשבות הן בדרך כלל ההדק באקדח של הפציעה העצמית שטעון לא בקליעים אלא בתערים שחותכים, סיגריות שחורכות את העור, סיכות שננעצות בבשר הרך וכו'. זה בדיוק מה שקרה לי אתמול - קיבלתי מנה הגונה של תמונות חתכים, וצצה בי המחשבה שאולי, אולי הפעם, אני אחתוך את עצמי. אבל לא חתכתי את עצמי, כי מיד צצה המחשבה שהנה, אני זורקת שמונה חודשים מזוינים לפח.
מחשבות מובילות לפציעה עצמית, וזה הדבר האחרון שאני רוצה שיגרם מהבלוג הזה. זו לא המטרה. המטרה היא הבנה מעמיקה יותר של ההרגל הזה שכבר הפך לשגרה אצל רבים מאיתנו, מבלי שהיינו מודעים לכך, מבלי שהקרובים לנו היו מודעים לכך.

צריך להפסיק להאדיר את הפציעה העצמית. אמרתי למישהי שאמרה שיש לה יותר משש מאות צלקות שמעטרות את גופה, שלדעתי זה מקסים. לדעתי, זה מקסים. אבל באופן מעשי, קר ומנוכר זה לא. זה לא מקסים. אין שום דבר מקסים בלהרוס את עצמך. בלחתוך לעצמך את הגוף. בלכער את עצמך. אין שום דבר מקסים במשאלת מוות, גם אם היא נודעה לשימור עצמי.

אני מודעת לבושה הגדולה שקיימת סביב זה. אני מודעת גם לסוג המסוים הזה של גאווה, של "הנה, תראו, אני מסוגלת להכיל כאב". אני מודעת לצעקה לעזרה, שהסימפטומים שלה צרובים לנו בעור עד לדהייה, "אתם לא רואים מה אתם עושים לי?! אז תראו מבחוץ איך אני מרגישה מבפנים!". אני מודעת לכל אלו כי אני חוויתי אותם. לפני הפציעה, חוויתי את הצעקה לעזרה. אחרי, חוויתי את הגאווה. ועכשיו, 8 חודשים בלי, אני חווה את הבושה. סעמק, אני אפילו לא יכולה לישון בשורט קצר כי אני פוחדת שהוא יעלה תוך כדי שינה ויחשוף את כל הצלקות על היריכיים שלי לעיניה הצופות של אמא שלי שנכנסה לקחת את הפן.

השלב הבא הוא להשלים עם המצב. זה לא טוב לחתוך את עצמך. אלו שלעולם לא עשו את זה, כנראה מגחכים עכשיו ב-no kidding, ואילו אלו שעשו ועושים את זה, כנראה מסכימים ושואלים למה. למה? כי זו לא דרך לשפר את המצב. זו לא דרך בריאה להעביר את הצרות הלאה. אז מה אם חתכתי, עדיין היו לי נכשלים בתעודה, עדיין רבתי עם ההורים שלי, עדיין הייתי בודדה, עדיין הרגשתי לבד והרגשתי ריקה, עדיין הייתי מכוערת רק שאחר כך זה בא גם בתוספת של דימומים, חתכים וצלקות. זו לא דרך לחיות את החיים. זו לא דרך להפיג את הרגשות העזים שאתם מרגישים בפנים, או לחלופין לא מרגישים בכלל. זו דרך זמנית לקבל הקלה רגעית ומיידית מהמציאות העגומה בה אנחנו תקועים. שום דבר לא משתנה באמת. זה לא משנה את מי שאנחנו ואת מה שאנחנו עוברים. על מנת לפתור את הבעייה צריך להגיע לשורש שלה, ולא לטייח אותה בדם וגלדים.

אז השלמתי עם המצב. היה טוב וטוב שהיה אבל צריך לעבור הלאה. צריך להשלים עם העובדה שזה לא משהו בריא ונורמלי. זה טקס של הקרבת קורבן, והקורבן הוא אני. אני יודעת שאני לעולם לא אוכל להשלים עם העובדה שאני מצולקת ולהתגאות בזה. אלה צלקות הקרב שלי, אבל זה קרב שלי עם עצמי, ולמרות שמצד אחד ניצחתי בקרב, מצד שני גם הפסדתי בקרב. וזה לא משהו שמתגאים בו.

זהו סופה של תקופה. אני חוזרת לחיים העצובים והריקים שלי, אבל קצת יותר אופטימית מאשר הייתי קודם לכן. הטלתי ספק בעצמי, אבל אני מבינה שאחרי הכל צדקתי גם כשזה הרגיש כאילו טעיתי. אני יודעת שזה פוסט ארוך, מזיין-בשכל, מטיף ומעייף, אבל לכל הספקנים למיניהם אני מקווה שתקראו את הפוסט, או חלקים מהפוסט, ותגיעו לאותה המסקנה ואותה ההשלמה שהגעתי אליה. זה קשה, אבל זה דיון שצריך לעשות בינך לבין עצמך.

לכל מי שרוצה לדבר, מי שרוצה תמיכה או לשאול שאלה על פציעה עצמית - נפתח מסנג'ר שכתובתו ככתובת המייל, כלומר: occamsrazorblog@gmail.com. מוזמנים לצרף אותי ואני אענה אם אהיה זמינה באותו הרגע.

תודה לכל הסבלנים שהיה להם את הזין לקרוא את הפוסט,

וגם לאלו שלא...

שמרו על עצמכם,

אוקאם