תערו של אוקאם

קצת קשה לי בימים האחרונים. הריקנות גואה בי ואני לא יכולה למצוא את המפלט שלי מכל הרעש הגדול הזה בעולם. או שהוא קיים רק בראש שלי. לא יודעת. קשה לי להיות לבד כי אז מתחילות המחשבות הרעות. אני מתחילה להגיע למסקנה שאני לא אדם כזה טוב כמו שרציתי להיות, ואז אין לי מנוס אלא להעניש את עצמי כדי שאני לא אחזור על טעויותיי שלי. 

אני מרגישה שקצת קשה לי לחייך... אפילו להפעיל קצת שרירים בלחיים זו פעולה שלא הייתה לי קשה ממני לאחרונה. כל חיוך סתם גורם לי להרגיש כאילו אני מזייפת. ושמים לב. או שאני חושבת ששמים לב, אבל משום מה, אף אחד אף פעם לא אמר לי "הכל באמת בסדר?". אולי לאף אחד לא אכפת. ככה זה מרגיש לי בכל אופן. 

פעם נהגתי לכתוב. שירים ארוכים וסבוכים, והקלדתי סיפורים קצרים, והרצתי סרטים בראשי. ושמתי לב - אני לא יכולה לכתוב או ליצור כשאני שמחה או ריקה. אני יכולה ליצור רק כשאני עצובה. אז אם פעם הייתי שומעת פלאסיבו והייתי נעצבת מכל משב רוח קטן, כי לו היה לאן ללכת ולי לא - עכשיו אני סתם ריקה. ריקה כמו שבר כלי שנזרק. אין לי שום שימוש. אני בזבוז של חמצן מזוין. וזה מביא איתו הרבה כעסים, מה שמסביר למה עברתי לרוק כבד ומטאל. טובה לפחות המחשבה ש

סעמק, אני כל הזמן מאבדת ריכוז. 

...שמוזיקה מסוגלת לבטא את מה שאני לא יכולה לבטא במילים. ואולי זו לא נחמה כלל וכלל, אם כי קללה, כי כך אנשים יכולים לקרוא אותי כמו ספר פתוח, אבל מי רוצה בכלל לגשת ולהציץ בפנים. 

עכשיו אני שומעת אליס אין צ'יינס ואני מתנהגת כמו פוסט-מכורה ואני רק מחליפה התמכרות אחת באחרת. והצרחות של קורי טיילור משקיטות לי משהו בנשמה. אני רק מחליפה את הקולות שבראש שלי במוזיקה של אנשים אחרים, שגם הם, איכשהו, חיפשו למלא פער בינם לבין עצמם.

אני לא יודעת מה אני כותבת. באמת שלא. אני עייפה. אני צריכה ללמוד מחר - יש לי בגרות בכימיה ב-29. אין לי שום שמץ של מוטיבציה ללמוד כלל וכלל. כלומר, היא הייתה, אי שם במרחב של החלל והזמן, לפני כמה דקות, אבל היא התפוגגה ברגע שבו השעון תקתק חצות. משהו דפוק בי, ביסוד שלי. אני כל הזמן מאבדת את עצמי. אני כל כך קטנה והעולם כל כך גדול, וכל הזמן יש רעש, ואני רוצה לבכות אבל אני לא יכולה. אני לא מסוגלת שוב לבכות, לא יכולה להגיע לפורקן כדי לבנות את עצמי מחדש עד לגל הבא של ה... לא-כלום. 

חברה קרובה שלי אמרה לי פעם שגם הריק הוא לא לגמרי ריק. היא התכוונה לפיזיקה, כמובן, אבל אני לא רואה שום טעם לצפות שיהיה בי משהו מעבר ל... זה. איך גורמים להרגשה הזאת להיעלם?