אני שונאת פייסבוק. למה? כי בערב היחיד בשנה שאני נכנסת אליו, אחרי נסיונות מרים לזכור את הססמא, ואחרי כל העניין של להזין את המספר של הנייד, ככה, לעתיד, אני מוצאת פתאום אנשים שהכרתי ביסודי, ילדים קטנים, שרובם עוד נשארו כאלה. פרצופים שאמורים להיות מוכרים לי אינם מוכרים כלל. ילדים שאני זוכרת שחתמו כל שיחה על סקס ב"איכסייייי" פתאום מעלים תמונות שלהם, שכובים על פרטנר שעתידו חתום וקבוע כמו מחירי הדלק, ממזמזים את הנשמה ממנו. תמונות שאני מעלה רק בראשי, הן מעלות למרחב האינטרנטי הזה, הפולש, כמו על שלט חוצות, ואני מבינה עד כמה נתקעתי במקום בעוד שהילדים האלה, שהפכו למעיינות מבעבעים של הורמונים, מיוזעים ומבולבלים - התקדמו הלאה. אני כבר לא בעלת היד העליונה. אני עוד תקועה בכיתה ד'.
ופתאום נתעצבתי ונתעצבנתי. אז מסתבר שאני לא מספיק טובה. אני בת פאקינג 18 ואפילו לא היה לי ידיד בחיים. בקושי חברות היו לי. ואני לא מבינה למה זה כל כך קשה לי. למה קשה לי להגיד "לא, אני לא עושה כלום היום" כששואלים אותי מה אני עושה בערב, למה אני לא מסוגלת לקבל מחמאות, נדירות ככל שיהיו, למה אני לא יכולה להסתכל על עצמי במראה מבלי לבכות, למה קשה לי ללבוש משהו סקסי שלא יתן לי את ההרגשה של שיק שק תפוחי אדמה, אבל הרי הכל נותן לי הרגשה כזו, כי זה לא הבגד אלא אני, וכל עוד אני לא יכולה לפשוט את העור שלי וללבוש אחד חדש, אני לא זזה לשום מקום. וקשה לי, קשה לי לחייך לרוב ולסמוך על אנשים וגם עכשיו, אני רוצה, כל כך רוצה לבכות, להתעורר עם שלוליות מסקרה על הציפית, אבל אני לא יכולה. אני לא יכולה לעשות שום דבר כמו שצריך, אפילו לא לבכות. וזה מעציב אותי כל כך.
אני שונאת את ההרגשה הזאת.
אני חכמה... אבל אף פעם לא מקום ראשון בכיתה.
אני כמעט יפה... אבל הפגמים שלי מאפילים על מה שיפה בי.
תמיד 99... אף פעם לא מאה.
הפסקתי לחתוך את עצמי; אבל השנאה העצמית עודנה קיימת, ואף פעם לא מגלידה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
