ישבתי עם חברה שלי לא מזמן ודיברנו. ואמרתי לה כמה קשה לי להחזיק את עצמי מלחתוך. כל כך קשה לי. במיוחד בלילות, כשאני אמורה לישון, ואני לא יכולה ואני מתחילה, בשקט של הלילה, לחשוב על זה. אולי אני אחזור לזה, מה זה עוזר לי שאני לא חותכת, אולי אם אני אחתוך את עצמי עוד פעם אחת עמוק אני אוכל להמשיך הלאה... אבל, את לא רוצה ללכת לים? את לא רוצה ללכת עם שורט קצר בקיץ? את לא רוצה ללבוש גופיה? את לא רוצה להיות שלמה עם הגוף שלך? את לא רוצה שהחבר שלך לא יפחד מהצלקות שלך? את לא רוצה ללכת לרופא ולא להתבייש להרים את החולצה?
איך אפשר לישון ככה עם כל השאלות האלה?
כן, אני רוצה לחתוך. מאוד. אבל מה זה עוזר לי? זה פותר את הבעיה? אם אני מרגישה שאני מכוערת, ואני חותכת, אז אני מכערת את עצמי עוד יותר. אם אני מרגישה כמו כישלון, ואני חותכת, זה מעלה לי את הציונים? לא. אם אני רבה עם ההורים שלי/חברים שלי/עם אחותי - ואני חותכת - האם זה משלים בינינו? אם אני מרגישה בודדה, ואני חותכת, אז זה מביא לי חברי נפש? אם אני מרגישה ריקה, ואני חותכת, אז כן - הריק נעלם לאנשהו איכשהו - אבל, הוא חוזר. זה לא מעלים את זה לגמרי.
לחתוך זה לא פיתרון. זה נראה כל כך קל ליפול לזה, רק להעביר ציפורניים על הבשר או להוציא את התער מהמחדד, אבל זה לא פותר כלום. כלום. הכל נשאר אותו דבר, אני עדיין אותו הכישלון, אני עדיין מכוערת, לא יוצלחית, בודדה - אבל עכשיו נוספה לי עוד בעיה. אז למה להוסיף עוד בעיה על השאר? למה לחתוך? בשביל רגיעה רגעית?
אני לא אפול לזה שוב. אני לא אפול לזה שוב, אני לא, לא, אני לא, אני לא אפול לזה שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
