תערו של אוקאם

רק 2 אנשים בכל העולם הזה יודעים שנהגתי לפצוע את עצמי. אחת ראתה את הצלקות שלי. גם היא פעם, מתוך שיברון לב וכעס עצום, לקחה סכין וחתכה את עצמה, חתך יחיד על האמה. אולי זה הקל עליי, איכשהו, לספר לה על זה, ואפילו להראות לה. 

השאלה שנתקלתי בה תמיד הייתה "איך זה לא כאב לך?". 

אז זהו, שזה כאב. אבל אני פניתי לפציעה העצמית מנקודה שבה אני לא מרגישה כלום. כלום. ריק מוחלט. והעדפתי את הכאב מהפציעה על החסך הרגשי הזה. העדפתי להרגיש כאב מלא להרגיש דבר בכלל. במקרים אחרים הייתי כל כך מלאת זעם שהיה עצור בתוכי, בדרך כלל בגלל מישהו שקרוב אליי, והרגשתי כאילו עולה בי גל של רגש שהופך לצונאמי רגשי. היה קשה להתמודד עם כל הרגשות השליליים האלה שהציפו אותי. אז איכשהו, כשחתכתי, הרבצתי או עשיתי את הכוויה, זה איכשהו היה כמו סטירה שהעירה אותי למציאות בחזרה. פתאום נהייתי רגועה... שלווה... לגמרי. 
לפעמים כעסתי כל כך על עצמי שהייתי חייבת להעניש את עצמי. להראות איזושהי שליטה בעצמי. לרסן את עצמי כדי לא לפגוע באחרים.

ואז נהייתי מכורה לכאב הזה. הוא שירת מטרה מסוימת כל פעם. באותו זמן שבו פצעתי את עצמי, כשזה עוד היה אימפולסיבי, לא הבנתי מה אני עושה עד שהייתי כבר "אחרי". פציעה עצמית הייתה מן תגובה מידית שלי במקרים בהם הייתי היסטרית והייתי צריכה להירגע. בימים שבהם זה היה שיטתי, אותה ההתרגשות מהפציעה חישלה אותי מהכאב. הרגשתי את הכאב, אבל איכשהו הייתי מסוגלת להתמודד איתו, גם כשהוא היה גדול. בימים האלה זה בעיקר היה בגלל הריקנות שרדפה אותי. 

ישנו הסבר גם מהבחינה הביולוגית. כשהגוף נפצע מופרשים חומרים כימיים שונים, אנדורפינים, שמשככים את הכאבים וגורמים לנו לעיתים להרגיש בהיי, כמו אחרי לקיחת סמים מסוימים. בזה טמונה גם ההתמכרות הפיזית - מלבד הפסיכולוגיה שבעניין, אנחנו מתמכרים גם לחומרים שהגוף שלנו מפריש לשיכוך הכאבים, שגורמים לנו להרגיש טוב אחר כך. אחרי שהגוף מפסיק להפריש אותם, כל הרגשות של הריק, הדיכאון חוזרים, ואז חוזרת ההתנהגות של הפציעה העצמית.

מבחינה פסיכולוגית - זו נעשית הדרך העדיפה להתמודד עם מצבים קשים. בגלל זה כשמפסיקים את ההתנהגות הזאת - צריך למצוא התנהגות חלופית להתמודד עם המצבים האלה. אחרת הגמילה תהיה קשה ותגרום רק לסבל ולאובססיביות לעניין, עד שתגיע השבירה. 

אז כן. בשורה התחתונה - לחתוך את עצמך זה כואב. גם אנחנו בני אדם. אנחנו מדממים כשאנחנו נפצעים, וכואב לנו, כמו לכל אדם אחר. העניין הוא שהכאב הוא נסבל יחסית לכל מה שגורם להתנהגות הזאת. אני מעדיפה להכאיב לעצמי מאשר להכאיב לאחרים. יש אנשים ששותים עד שהם מקיאים ומרגישים גרוע, יש אנשים שמעשנים עד שיש להם בחילה והם לא יכולים לנשום, יש אנשים שלוקחים סמים עד שנמחקים להם ימים שלמים מהמוח, יש אנשים שמרביצים לאנשים אחרים כדי להרגיש בסדר. אני הרגשתי חרא. חתכתי והרגשתי כאב. ואז הרגשתי בסדר. 

אבל זו לא הדרך. העניין הוא שזה מעגל שלא נגמר. כמובן שאני אמביוולנטית לגמרי לגבי העניין של "לחתוך או לא לחתוך". אבל זה גרם לי להרגיש, בימים מסוימים, שאני משתגעת. כי זה לא פותר כלום. זה מעביר הלאה את הרגשות הרעים לזמן מה, ואז הם חוזרים. כדי להעלים אותם לגמרי, צריך להגיע לשורש הבעיה. צריך לבודד את הגורם ולפתור אותו. צריך להפסיק לשנוא את עצמך, ולהתחיל לראות גם צדדים חיוביים לחיים. וגם כשהכל נראה חרא ונראה כאילו שהגעת לתחתית של התחתית... זה בסדר. כי משם אפשר רק לעלות.

החודש שלי מתחיל. עוד מעט מסתיימת השנה. אני אמורה ללמוד עכשיו, אבל אין כל כך טעם לזה. עדיין אני מרגישה בסדר. יש עליות ומורדות... אבל אני בסך הכל בן אדם, נכון? 

:)

המשך יום נהדר.

אוקאם