גיבורים

פעם בכמה חודשים סוערת הארץ בגלל דיווח על אלימות מינית בביה"ס כזה או אחר, אח"כ עוברים הלאה.

כך תדברו עם המתבגרים שלכם לפני שזה קורה שוב (כתבה מפי אורית ראובני-גפן, עיתון "לאישה").

כתבה לא רק להורים.

"אחת לכמה חודשים מתפוצץ בכלי התקשורת סיפור דומה: קבוצה של נערים, בדרך כלל נערה אחת, חוקרי משטרה שבכל שנותיהם במשטרה טרם נתקלו במקרה כה מזעזע, עובדות סוציאליות שלא היו בתמונה, מורים חסרי אונים והורים מבולבלים, שלא מבינים מאיפה נפלה עליהם הצרה הזו ומשוכנעים במיליון אחוז שאין סיכוי שהילד שלהם, בבת עינם, הספורטאי המצטיין ובן הטובים הפרטי שלהם, היה שותף להתעללות. הם יגידו שהעלילו עליו, שהנערה בעייתית, שבבית הספר ידעו ושתקו, יגוננו עליו מפני המצלמות בבית המשפט, ואחר כך, לבד בבית, שבורי לב ומובסים, ינסו להבין איפה הם טעו ולמה דווקא להם זה קרה.

'פגיעה מינית היא כמו תאונת דרכים. זו מכה חברתית שאי אפשר למנוע אותה באופן מוחלט. אני יכולה לנקוט אמצעי בטיחות: להשגיח על עצמי, להיות מרוכזת ולשים לב מי מסביבי מסוכן, אבל למנוע את ההתנגשות לגמרי, אני לא יכולה. וזה משהו שלהורים קשה מאוד לשמוע', אומרת ד"ר גלית דשא, מנהלת משותפת של המחלקה החינוכית במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב.

...'פגיעה מינית זה נושא מושתק בחברה שלנו', היא אומרת..."

"...אני מכירה מישהי שיש לה ילדה מבריקה, חכמה ובעלת כושר ביטוי מעולה, שמספרת לה הכול, וכשהילדה חוותה פגיעה, לקח לה ארבעה חודשים לספר לאמא שלה, וזה שהיא בכלל סיפרה, זה מדהים.

ארבעה חודשים במונחים של דיבור על פגיעה מינית זה כמו שתי שניות. שנה זה כמו דקה. זה לא דומה לשום נושא אחר..."

אז איך בכל זאת מתמודדים? ד"ר דשא עונה:

"אנחנו משתדלים ללמד את ההורים להבין מהי בכלל הסכנה, כי כשאני אומרת אומרת להורים ש-90% מהפגיעות נעשות על ידי אדם שמוכר לילד, הם מופתעים.

...רוב האנשים לא יודעים שעד גיל 12 בנים ובנות נפגעים באותה מידה! כשאמא אומרת לי: 'אני רגועה, יש לי בן בבית', התפקיד שלי הוא לומר לה: 'אל תהיי רגועה'..."

איך פותחים שיחה בנושא הזה עם הילדים? ד"ר דשא עונה:

"אם תחכו שזה יבוא מהילד, זה פשוט לא יקרה. יושבים בארוחת ערב ופותחים בשיחה. למשל, 'שמתם לב שבזמן האחרון התפרסמו לא מעט מקרים ש...' או 'יש משהו שאני חושבת עליו ומטריד אותי ומעניין אותי לשמוע מה דעתכם על זה'.

...מה שלא כדאי לעשות זה לפתוח בחקירה: 'שמעתם על מישהו כזה? ראיתם משהו?'..."

הנה כמה כללי אצבע שניסחה ד"ר גלית דשא, שיכולים לעזור בשיחה עם מתבגרים:

1. פנו ללב שלהם.

הדרך לפנות אל המתבגר או המתבגרת שלנו היא דרך בירור של הרגשות שהחשיפה לאירוע מעוררות בהם.

2. זכרו שידע זה כוח.

לכאורה הציבור מופגז  במידע על אלימות מינית אבל בפועל הידע החברתי בנושא כולל יותר מיתוסים ממציאות. למשל, התפיסה הרווחת היא שפגיעה מינית מתרחשת רק בקבוצות אוכלוסיה מסויימות (עניים/עשירים, חילוניים/דתיים/חרדים, ערבים/יהודים, עולים), ומקובל לחשוב שקיום יחסי מין עם פרטנרים מרובים נעשה מבחירה. האמת היא שלעיתים קרובות התנהגות מינית בלי מובחנת של נערה היא תוצר של פגיעה מינית מוקדמת יותר, ולמעשה שחזור של פגיעות קודמות יותר מאשר בחירה.

חשוב שתדעו שהחוק הישראלי אינו דורש מהנפגע/ת להגיד "לא", אלא מטיל את האחריות לבירור הסכמה חופשית על הפוגע, ושאונס או מעשה סדום מוגדרים בחוק כחדירה "שלא בהסכמה חופשית".

...כדאי להורים ללמוד בנושא, וקל למצוא אותו: באינטרנט, בהרצאות של מרכזי הסיוע או בפניה לקווי הסיוע, בטלפון 1202. ככל שתדעו יותר, גם ילדיכם יכבדו יותר את דעתכם.

3. אל תטיפו.

בדיון באלימות מינית יש בהחלט מקום לשים גבולות ברורים אבל אלו חייבים לבוא יחד עם הסבר, ולא רק בנאום חוצב להבות.

חינוך לרגישות מגדרית וכבוד כלפי נשים הוא תהליך ארוך ומורכב. זכרו שהמסר החברתי שהם מקבלים עשוי להיות שונה מאוד מזה שתעבירו להם בבית. חברו את העובדה הזו להתנגדות הבסיסית שיש למתבגרים לכל מה שקשור להוריהם והרי לכם מתכון להתעלמות מוחלטת ממה שתגידו. למרות זאת, אל תהססו לעמוד על דעתכם ולהביע אותה בצורה ברורה, גלויה, רציפה ומאורגנת.

4. נסו לטעת ספק, שיוציא להם את החשק להיות חלק מהתרחשות כזו.

פעמים רבות ההתנהגות הזו נובעת מרצון שיאהבו אותה (את הנערה במין הקבוצתי) ויקבלו אותה, ולא מרצון אמיתי להיות שם, ואחרי שהאירוע נגמר הסבל הוא עצום, פיזית ונפשית. זו חוויה טראומתית מאוד קשה.

נסו לשקף לילדיכם מה מרגישה הנערה הזו, ואיזה קושי היא חווה. הדגימו להם מתוך עולמם שלהם מתי הם עושים דברים שאינם רוצים לעשות מתוך לחץ קבוצתי: לגנוב מסטיק מהמכולת, לעשן סיגריה, להעתיק בבחינה, להיגרר לסרט שלא רצו לראות. אמרו להם שכאשר הם מקיימים יחסי מין לא מובחנים מול כל החבר'ה הם פוגעים גם בעצמם והסבירו להם שמאחורי כל אירוע כזה יש נער או נערה, כואבים ופגועים.

...גרמו להם להבין שכשהם משתתפים באירועים כאלה או לא מונעים אותם, הם שותפים לפגיעה.

5. דברו בגובה בעיניים.

קחו בחשבון ששיחה על מין ועל פגיעה מינית צריכה לכלול שימוש במושגים כמו איברי מין, אוננות, חדירה, פורנוגרפיה ודומיהם. חשבו אם אתם מסוגלים לנהל סוג כזה של שיחה, ומי יכול לעזור לכם. דיבור בגובה העיניים אינו חייב להיות "דיבור מלוכלך", אבל הוא צריך להבהיר לילדים שלנו שמולם עומדים הורים שמסוגלים לשמוע אותם ולהגיב אליהם בשפה שברורה להם, ושאין ביניכם מחסום שנובע מחרדה ומבוכה.

...אבל אל תיגררו לשיחות מפורטות מדי על מין עם ילדים, כדי לא להציף אותם ולבלבל אותם.

6. אף פעם לא מאוחר מדי לדבר על התחשבות.

שיחה כזו היא הזדמנות מצויינת ללמד את ילדיכם על מערכות יחסים בריאות, ולא רק על מערכות יחסים לא בריאות.

...צריך לדבר על רצון והתחשבות. מין זה חלק מזוגיות, וזו הזדמנות לומר שמערכת יחסים בריאה היא מערכת שבה מתעניינים במה שעובר על השני.

7. העבירו מסר על יחסי מין בריאים.

הדגישו בפני ילדיכם שיחסי מין הם דבר יפה ובריא, בגיל מתאים, בהסכמה ומתוך התחשבות...

8. תנו דוגמא אישית.

רובנו לא מדווחים או מתערבים במקרים המעוררים אצלנו סימני שאלה ומטרידים אותנו. אי אפשר לצפות מילדינו לשתף ולדווח על אירוע כזה, אם המסר הגלוי והסמוי שהם מקבלים בבית הוא שעדיף לא להתערב...

...אם לא עשיתם, אל תתפלאו אם גם ילדיכם לא יעשו. את האונס בצפון תל אביב לפני כמה חודשים חשפה אם של חברה של הילדה שנפגעה. משהו בהתנהגות של הילדה נראה לה לא סביר והיא עירבה בזה את מי שצריך וכך הכול התגלה...

...אם אתם לא בטוחים, תתייעצו: תתקשרו למרכזי הסיוע, לכו ליועצת בית הספר או לעובדת הרווחה, חפשו כתובת. מעבר לעניין המוסרי יש בישראל גם חוק שמחייב אתכם לדווח על חשד לפגיעה בקטין או חסר ישע.

9. אל תיהיו שאננים.

צאו ושאלו אותם, והניחו שאלימות מינית היא טאבו חברתי כל כך חזק, עד שהדיבור עליה מוגבל גם אצל ילדים למשפחות בריאות ומתקשרות.

10. בדקו איך אתם מרגישים.

הכלל האחרון הוא בעצם הראשון.

לפני כל שיחה עם הילדים, נסו לברר קודם כל עם עצמכם איך אתם מרגישים, ממה נובע הרצון והצורך שלכם לשוחח איתם על הנושא, ומה מסעיר אתכם ומדוע. בירור כזה מומלץ לא לעשות לבד אלא לבקש עזרה וייעצוץ, ואותו אפשר לקבל בקו הסיוע 1202 לנערות ונשים או 1203 לנערים וגברים.

...לעתים קשה לנו להבין מדוע נערה הגיעה למקום, מדוע "שיתפה פעולה" ובעיקר, מדוע לא סיפרה לאיש מה עובר עליה. צריך להבין שגורמים כמו לחץ חברתי, איום בחרם, שימוש באלכוהול, סמים ואלימות גלויה, יגרמו לנערות רבות להמשיך להגיע למקומות כאלה...

...הילדים, בדומה למרבית הציבור, חושבים שההשתתפות של הנערה היא בחירה. הם קוראים לה "נותנת", לא פוסלים את האפשרות שהיא נהנית ולא מבינים מדוע היא שבה וחוזרת לאותו מקום, אם היא ניפגעת בו כל כך. לכן חשוב מאוד לא להגיע לשיחה עם הילד מבולבלים. צריך לברר את הרגשות שלכם ולהגיע לשיחה נקיים ובשביל זה, בין היתר, יועדו קווי הסיוע.

גם אתם, ההורים, מוזמנים לטלפן ולומר: "אני במצוקה, תעזרו לי". אפשר לבקש לדבר עם יועצת שהיא גם אמא, ואפשר להתקשר באופו אנונימי. בכל מקרה, על השיחות חל חיסיון ותוכנן לא יימסר לאיש.

כדאי שתדעו:

*90% מהפגיעות המיניות בילדים נעשות על ידי אדם שמוכר לילד!

*אחד מכל שישה בנים ואחת מכל שלוש בנות עוברים פגיעה כלשהי!

*עד גיל 12 בנים ובנות ניפגעים באותה מידה!!!

עד כאן הכתבה.

ילדים ובני נוער יקרים: שתפו, תדברו, תפתחו. כמו שזה קורה לאחרים- זה יכול לקרות גם לכם. בואו נמנע זאת יחדיו.

הורים יקרים: שימו לב לילד שלכם, היו ערים להתנהגות שלו ולכל שינוי לרעה בהתנהגות שלו. שימו לב מה קורה איתו ומה עובר עליו ותדברו איתו.

ביחד נוכל למנוע את האונס הקבוצתי הבא.

שלכם,

רוז ופייק.