וכל החתכים בעולם לא כואבים כמו המילים שאמרת אתמול.
ולא, אני לא מגזימה, למרות שלפעמים אתה חושב שכן.
המילים שלך חתכו אותי, אחת אחרי השניה
וכמו שחשבת, לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
וגם אלף פלסטרים לא ייכסו את ההרגשה המוזרה הזו,
עכשיו כשאתה לא כאן.
רציתי לתת לך סטירה, נשבעת לך.
לתת לך סטירה ואז לחבק אותך ולא לתת לך ללכת לי שוב לעולם.
אבל שרף לי מדי, אז בחרתי לשתוק.
ולא ידעתי איך לעכל את זה אפילו, לא ידעתי ואני עד עכשיו לא יודעת
מה עושים עם האינפורמציה הזו?
לכעוס? להיעלב? להיפגע? להתאכזב?
לשמוח ששיתפת אותי?
להתמלא אופטימיות כי עוד יש על מה לעבוד?
להתייאש...?
בינתיים, רק בא לי לחבק אותך
עכשיו כשאתה לא כאן.
*ובאמת שנמאס לי ליפול, הסימנים הכחולים לא הולמים אותי.
אתה יכול כבר לעזאזל להרים אותי מהרצפה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
a n g i e