.i hate that sadness in your eyes

שהגיע הזמן שנדבר על זה?

הזמן הולך ונעלם. וכל תקתוק בשעון, כל שינוי תאריך, ממלא בי סימני שאלה.

ואתה שותק, ואני שותקת. וכיף לנו ביחד.

מה הולך לקרות עוד חודש?

"למה את חושבת רחוק מדי?"

כי אני חושבת! כי אני בן אדם, בן אדם עם רגשות, ומחשבות,

ופחדים, הרבה פחדים.

כי לא בא לי שזה יתפוס אותי לא מוכנה.

ואתה, עם כל הגישה האופטימית והמעצבנת שלך

אתה יודע כמה פעמים בחיי אמרו לי שיהיה בסדר?

בדיוק שנייה לפני שהכול הסתבך.

אז תסלח לי שאני לא מאמינה, תסלח לי שאני לא אופטימית או נאיבית כמוך.

תסלח לי שאני לא "זורמת" ומצליחה ליהנות מהרגע בלי לחשוב על זה שהוא תכף נעלם.

כמוך. בדיוק כמוך.

עברתי מספיק, התגברתי מספיק,

לא נשארו לי דמעות לבכות גם עליך.

"קח את הדברים שלך ותלך, היא אמרה ויצאה למרפסת."

רק שאין לי מרפסת ואין לי ביצים להגיד לך כלום,

שום דבר שייקטע את רצף החיוכים הזה, את הזרימה המטורפת שיש בינינו,

את התחושה הנעימה האינסופית הזו שאני מרגישה רק כשאני לידך.

ואז תיעלם, ותוך רגע ננחת למציאות, ואני אזכר איך הבטחתי לה שהכול שטויות,

שאני בכלל לא נקשרת, שאני יודעת שכל זה זמני.

ואני אפחד לבכות לה על הכתף, כי אני לא ארצה לשמוע "אמרתי לך",

ואני אמצא את עצמי שוב, לבד מול הכרית,

חוזרת לנקודת ההתחלה.