כל שנה מחדש, מגיע היום הזה שממלא אותי בהירהורים ותהיות.
מה עברתי, מה השתנה, איפה אני, מי ליידי, מי כבר לא, ולמה, ואיך ממשיכים עכשיו מכאן,
איך לעזאזל אני גורמת לכך שבשנה הבאה אני ארגיש קצת יותר טוב לגבי השנה שחלפה.
ובכל פעם מחדש, מגיעות הציפיות, שיחד איתן, כמובן, מגיעות האכזבות,
אפילו שכל פעם מחדש אני מבטיחה לעצמי שהפעם אני לא מצפה לכלום מאף אחד.
אבל כשאני אומרת לה ש"כל מה שחשוב לי זה שאת תהיי שם" והיא מגיעה אחרונה,
וכשהוא לא מסוגל לוותר על התוכניות הקבועות שלו בשביל לראות אותי פעם אחת בשנה,
וכשהשלישית הופכת עולמות כדי לגרום לי לחייך, ולא מצליחה
והרביעית מבינה שהדבר היחיד שיעזור זה להזמין לי עוד אלף צ'ייסרים, ודחוף.
ואני יושבת שם בחיוך עקום, עם ראש עמוס במחשבות,
שכולם יהנו, שאף אחד לא ייתבאס, שאף אחד חלילה לא ישים לב
שאפילו שאיפסתי לחלוטין את הציפיות שלי עדיין הצלחתי איכשהו להתאכזב.
אז הלקח שלי השנה הוא, שלא משנה כמה אני אנסה לא לצפות, זה לא באמת יעבוד
ולא משנה כמה אני אחשוב שהפעם אני מוקפת באנשים הנכונים,
הם תמיד יצליחו להפתיע אותי כל פעם מחדש,
וכמה שאני אבטיח לעצמי לא להתבאס, זה לא ייקרה
כנראה שגם אני, כמו כולם, לא מקיימת הבטחות.
ומצד שני, להסתובב ערב שלם עם זר על הראש,
ולהיות מוקפת בבלונים ופרחים וקונפטי ו"מזל טוב" וצ'ייסרים על חשבון הבית,
וגם באנשים, שלמרות הכל- היו שם,
וללכת לישון בחיוך, בידיעה שעברתי את זה,
ויש לי עכשיו 364 ימים של שקט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
a n g i e