.i hate that sadness in your eyes

רק השיעמום הזה יכל לגבור עליי.

השיעמום ועצם העובדה שאתה בדרך לכאן.

המרחק עשה לי טוב, לא היה ממה להתחמק, לא היו מחשבות מיותרות.

אפילו הכרתי מישהו חדש והוא אפילו נראה טוב והוא אפילו נישק אותי,

ואפילו נהניתי מזה ולא חשבתי עליך לשניה.

אפילו יצאתי יותר עם חברות ולא הפריע לי שאתה לא שם.

אפילו כשכתבת שאתה מתגעגע חזרתי לנשום יחסית מהר..

ועכשיו אתה בדרך חזרה לכאן, ועם כמה שאני אוהבת- לא בא לי שתחזור,

ולא אני לא אבוא לאסוף אותך מהשדה, כי אני חולה ועייפה ומסטולה מתרופות ולא יכולה לנהוג

ובעיקר מתה מפחד לראות אותך שוב.

אבל אתה בטח לא תבין, וכבר קבעת שנלך לשתות בירה,

השפעת הזו באה לי בזמן. ומה יהיה כשהיא תעבור?

אני לא אוכל להתחמק לנצח, אתה בעצמך אמרת

ואני יודעת שלא תוותר לי כלכך בקלות.

ואני גם לא אוכל להסביר, ואחרי השפעת כבר לא יהיו לי תירוצים

בעיקר כשעמוק בפנים אני כן רוצה לראות אותך.

ומה שמעצבן זה שאני יודעת שאתה יודע,

ואתה משתמש בכוח שלך עליי בכביכול תמימות מתוקה שאני יודעת שאין לך,

שואל שאלות שכבר יש לך את התשובה עליהן סתם כדי לטפח לעצמך עוד קצת את האגו.

והכי מעצבן שמשיעמום אני מסתכלת בהתכתבויות ישנות עם גברים שכן אהבו אותי,

אהבו באמת ואפילו נלחמו על הלב שלי כמו נסיכים מאיזו אגדה,

ואתה לא בא לי בטוב עם כל המציאות הזו, מנפץ לי בועות שניסיתי לפוצץ כבר שנים

מזכיר לי שנסיכים יש רק בחלומות ועובדה שכל הנסיכים האלו היום כבר לא יזהו את הפנים שלי ברחוב.

ואתה בא לי מאיזה ריאליטי שלא בא לי לראות,

עם האדישות הזו והבנות שאתה מזיין בשירותים,

ועדיין מצליח לגרום לי להתנהג כמו מטומטמת, ילדה נאיבית שעוד מקווה שמשהו יישתנה,

שהריאליטי המזעזע הזה יהפוך לסרט מצוייר והנה אני עם שמלה מלכותית וכתר,

ואיפה הנסיך שיבוא להציל אותי, לפני שאני מתעוררת,

שיבוא להציל אותי ממך ומהמציאות ובעיקר מעצמי.