הדרך אותה דרך, רק הנוף משתנה.
לפעמים עננים ולפעמים בהיר, השמש בגבהים שונים בשמים, ולפעמים כבר כוכבים.
אבל אני תמיד אותו דבר,
באותו מקום ליד אותו חלון, עם אותן עיניים עייפות, עצובות,
שומעת את אותם השירים וחושבת על אותם הדברים שהייתי אמורה להפסיק לחשוב כבר מזמן.
כבר כלכך הרבה זמן שאני מנסה להתחיל מחדש,
ומשהו שם פשוט נתקע.
אני צריכה שינוי, ובא לי פטיש 5000 קילו לשבור את השיגרה הזו,
ואין לי, אין לי פטיש ואין לי כוח,
להמשיך להילחם על החיוך שלי או להמשיך להתייסר בלעדיו.
ואני מחכה לך, כן אתה, מר סימן שאלה, הבנזוג הבא שלי, שתבוא.
תבוא כבר ותפיל אותי מהרגליים, תמחק לי את העצב מהלקסיקון.
תמחק לי מהזיכרון את כל הדברים הרעים שלמדתי על אהבה.
תזכיר לי איזה כיף זה כשאוהבים אותי, תזכיר לי שיש סיבה.
כי כבר הרבה יותר מדי זמן שזה אני עם עצמי,
ותמיד הייתי טובה בלאהוב אחרים (אפילו יותר מדי),
ואף פעם לא הייתי ממש טובה בלאהוב את עצמי.
ונשבר לי הזין מלהיות האוזן הקשבת והכתף של כל העולם
וכשלי רע – למצוא את עצמי מדברת לקיר ובוכה לכרית.
א נ י ח י י ב ת ל ב ר ו ח מ כ א ן .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
a n g i e