אסוציאציות חופשיות במערב |
| 7/2007
עוד לא אבדתי
מה שאני שונאת בתקופה החמה הזאת זה את כל המקקים שיוצאים החוצה ומזכירים לי שוב שהם אלו ששורדים בתת-התנאים האלו והם ישארו כאן לטייל על הגוויות שלנו. אני שונאת את היצורים המחושיים האלו.
השגתי לעצמי חיים... לא, לא חיים... שגרה, כן. יש לי עבודה שמספקת לי תעסוקה ושכר ב-012, שעיקרה הוא לענות לטלפונים של ישראלים. והישראלים? הם עם מעצבן ועקשן. אלוהים הם כל כך עקשנים. כמה פעמים בא לי לצעוק בחזרה על מי שצועק עליי אבל אני לא יכולה, והכי מוזר זה שבאותו זמן גם בא לי לבכות כי משום מה אני נפגעת כשצועקים עליי כשלא עשיתי כלום. אני רגישה לעזאזל, ידעתי שאני בוכה משטויות אבל כנראה שלא רק. אז התעסוקה משעממת ומעצבנת והשכר זעום ביותר אבל אי אפשר להגיד שאני מתעצלת בבית למרות שאני כל כך מתגעגעת לעצלנות. הו, עצלנות יקרה, אף פעם לא זילזלתי בך כשהיית שלי. אנשים אחרים לא מבינים את זה, הם לא מקבלים אותך כמו שאת ורק נהנים ממך לימים בודדים ואח"כ מחפשים משהו אחר. אבל אני נאמנה, הם הכריחו אותי למצוא עבודה, הם, כל העולם הקפיטליסטי הזה. אני מצטערת, יום אחד עוד נתאחד שנית, אני מבטיחה, באיזה כרם בפרובנס ונחיה באושר ועושר. כן, עושר.
אה, יש יתרון אחד בעבודה שלי, כל יום אני רואה מכונית שחונה באותו מקום. אני חושבת שזו קדילק אבל אני לא סגורה על השנה, מה שבטוח זאת מכונית אמריקאית קלאסית במצב מעולה ולא רואים כאלו הרבה בארץ בכלל! אני מתלהבת ממנה כל יום.
כן, צילמתי אותה. הבאתי מצלמה לעבודה רק בשביל לצלם אותה. ישבתי במכונית בצד השני של הרחוב א-לה-ורניקה מארס וצילמתי אותה.
בנוסף לעבודה יש לי גם קצת עתיד לפחות לשנה הבאה ואולי 3, כי התקבלתי לחולון. אני מקווה שיהיה לי טוב שם למרות שיש לי ספקות, הם די קיבלו אותי ברגע האחרון וכבר הספקתי לפנטז על לימודי אומנות אחרי שקיבלו אותי באבני. המראיינת באבני לקחה את האגו שלי, שמה אותו בעציץ יפה והשקתה אותו וטיפלה בו וחיבקה אותו עד שהוא היה גדול מספיק בשביל לשלם לה 20,000 שקל. היא ראתה בערך שתים וחצי עבודות שלי, החליטה שהתקבלתי ולא הבינה איך לא קיבלו אותי לבצלאל, מה הייתי צריכה להגיד? "אני בסדר אבל אתם מקבלים כל אחד, לא?" נתתי למחמאות להיכנס כי הבטחון העצמי שלי סבל הרבה חבטות השנה. אני כל כך זולה.
עד לפעם הבאה, שמור על עצמך אבשלום.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
