אסוציאציות חופשיות במערב |
| 5/2007
על אנשים אדומים שסוחבים בועות חמצן על הגב
החיים: חגיגה שאין לה סוף
כשהתחלתי לראות סופרנצ'ורל זאת היתה תוכנית מבדרת מספיק עם שני שחקנים חמודים, אחרי חצי העונה הראשונה הבנתי את הקטע שהאחים די מסכנים ועד סוף העונה כבר הייתי במצב של "אוי לא! מה יקרה עם הווינצ'סטרים?!". עכשיו אחרי העונה השנייה המעולה ושוברת הלב הזאת ואחרי הפרק האחרון ששודר אני בוכה. בוכה! על הדמויות הבדיוניות המסכנות האלו! ודין, עם חוסר המזל וחוסר הערכה העצמית, רק רוצה את אמא שלו. הכל בו פגום ואני רוצה לחבק את הדמות הבדיונית הזאת מכל כך הרבה סיבות (חלקן לא הגונות במיוחד, אני מודה, זה פשוט הדרך שבה הוא מתעסק עם האקדחים שלו והיופי העל אנושי. ברצינות, לבחור קשוח לא אמורים להיות ריסים כאלו).
לעזאזל, אפילו הפרומו לפרקי סוף העונה גרם לי להזיל דמעה כי סאם רץ ואז הוא... ואז דין קרא לו והוא... ואז הם... אוי בנים!
כנראה אני פשוט משתמשת בעצב על הדמויות שבמסך הקטן כדי להדחיק את העצב שאני אמורה להרגיש על החיים האמיתיים, בשביל זה יש התמכרויות לא? כי כן גבירותיי ורבותיי, כפי שחזיתי לא התקבלתי לבצלאל וירושלים לא תהיה ביתי שנה הבאה. עברתי עמק דיכאוני קטן אבל לא משהו רציני ואני מתמודדת עם כל זה די טוב עליי לציין, ובקשר לאפשרויות אחרות - יש לי סיכוי להתקבל לחולון, אני צריכה עוד לנסות את ויצו חיפה וכיף להשתעשע עם הרעיון של לימודים בחו"ל. אם כל זה לא יעבוד יש הרבה מקצועות שמעניינים אותי מספיק כדי להעסיק אותי במשך שנה לפחות.
מה שקצת היה מעצבן זה שהייתי בשבת משפחתית (עם בני דודים של אבא והילדים שלהם והילדים שלהם ובני דודים שלי והילדים שלהם) וכמובן שכל שיחה עם האנשים שאני דווקא מחבבת אבל לא פוגשת הרבה במשך השנה תתחיל בשאלה - אז מה את עושה עכשיו?
אבל אני אוהבת את המשפחה שלי, גם את המורחבת, ואני אוהבת שיש מלא ילדים קטנים מסביב. אני אוהבת שהגנים הג'ינג'ים ממשיכים לצמוח במשפחה שלנו, כבר שלושה ילדים ג'ינג'ים וכולם חמודים ביותר.
ו....זהו. מה זה חיים? לא, באמת, מה זה? מעניין אותי לדעת.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
