"נטלי ואדיר" - חלק ג'
הוא הלך.
הוא נישק אותה וברח. משאיר אותה מאחוריו מבולבלת מהנשיקה שפתחה את ליבה.
והיא אפילו לא הספיקה להוציא מילה אחת, וכבר הוא הלך.
השאיר אותה שם בודדה חושבת על מה שקרה ומה שיקרה.
יום למחרת חיפשה אותו בכל מקום בבית הספר, וזה כאילו האדמה בלעה אותו או שפשוט לא הגיע היום לבית הספר.
היא רצתה לדבר איתו אך דווקא אותו לא מצאה.
כשנכנסה לכיתתה הודיעו להם שנער אחד מכיתה יב' מעליה, עבר אתמול בערב תאונת דרכים, ושמצבו יציב, ומי שרוצה יכול ללכת לבקרו.
תאונה זו, הייתה בטוחה קרתה באשמתה, ואחרי התלבטויות קשות החליטה לבקרו.
וכך זה התחיל....
היא הגיעה, והם דיברו ודיברו....הוציא כל אחד בתורו כל מה שהיה בליבם הקטן וגם על אהבתם.
הם היו כל כך מופתעים מרגשותיהם הדומים, הם כל כך שמחו על חלומם שהתגשם, כי הם ידעו שהם מצאו אהבה, וככה הם המשיכו לדבר עוד הרבה זמן.
כל כך הרבה זמן הם רצו להיות אוהבים ונאהבים, וכשהגשימו זאת סוף-סוף הם יכלו אפילו לרקוד במקום מתוך אושר ושמחה אילו יכלו.
הוא ביקש ממנה את סליחתה על אתמול בערב על שהפחיד אותה כל כך וגם על הנשיקה, והיא כמובן סלחה.
סוף א'- לאנשים שאוהבים סוף עצוב:
בסוף היום שנפרדו אמר לה להתראות אחרון, ויום למחרת קבעו מותו.
זה היה בלתי צפוי, פתאום בלילה מצבו החמיר ולא היה ניתן לעשות דבר.
מאז אותו יום שנרדם לנצח לא ירד חיוכו מפניו, והיא.....המשיכה לחיות את חייה, וגם הכירה אחרים. אבל הוא נשאר בליבה לעולמים.
סוף ב'- לאלה שאוהבים סוף שמח:
לפני שנפרדו באותו היום הבטיחה לבקרו כל יום כל היום, ובסוף גם קיימה הבטחותיה.
היא באה לבקרו כל- כל בוקר לפני תחילת הלימודים ואחרי הלימודים כל היום.
ההורים שהיו קצרי שמחה על הידבקות הילדים אחד לשני, אך עם זאת שמחים בכל לבם על קשרם היפה.
הם בילו כך שבוע על שהשתחרר מבית החולים.
הם היו רק בני שבעה עשרה כמעט שמונה עשרה, ואהבו כמו שאף אדם לא אהב.
ועם כל הזמן ועם כל האהבה הם חוו דברים וחיים מאושרים שאפילו אנשים שחיו חיים שלמים לא עברו יחד.
-סוף-
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
