WhyMe

דיי החלטתי שדיי. נמאס לי מהחיים האלה. נמאס לי שלאף אחד לא באמת אכפט. ואני כועסת על העולם. ואני כועסת על עצמי. ואני כועסת על כל הדברים שיכולתי ליהיות ואני לא. ועל כל מה שהייה טוב ואיבדתי. נמאס לי להשוות את עצמי לאחרים. נמאס לי לחשוב- הלוואי הייתי יפה כמוהה, חכמה כמוהה, רזה כמוהה! ובאמת שלמה לי?! כל הזמן ליחיות במה אני לא מאשר מה אני כן. בחיים לא להסתכל על הצד החיובי של העולם. עם ילדות מחורבנת וחיים מגעילים. כל כך הרבה כאב. נמאס לי לכאוב.. אני רוצה ליהיות שמחה. אני רוצה שיהייה על פני חיוך שיהייה אמיתי. מכל הלב! אני רוצה לצחוק שטוב לי לא כי מצחיק. אני יודעת שזה נשמע מוזר. לא מגיע לי חיים טובים?! אחרי כל מה שעברתי. להסתכל אחורה ולחשוב איך עברתי את זה. שאני מתפתלת כדי להשאר בחיים. כי יש זמנים נוראים שכל מה שבא לי זה למות. ולחשוב על כמה כוחות החיים האלה הוציאו ממני. נותרתי חלשה ובודדה. אני רוצה שאנשים ירצו בחברתי. ויש כמה. אבל ינקתי את זה מהם. אבל אני לא רוצה את זה ככה לא בכוח. אני נלחמת שאנשים יכירו אותי ויראו ששוה לדבר איתי. ושווה להכיר. אך אף אחד לא עושה זאות מרצונו. רק אחרי שינקתי ממנו את זה הוא ירצה. אבל היוזמה תמיד שלי. לא נראלי יהיו לי יותר מדי שיחות בפייסבוק אם אני לא אתחיל אותן. כי אף אחד פשוט לא מעוניין. רואים את השם שלי ובחיים לא חובים לשלוח משהוא. אני רוצה שיגשו אלי. שאני לא אצטרף כל הזמן לגשת בעצמי (מיוזמתי). אני רוצה שיחשקו בי. אבל זה לא קורה ממש. ואני לא יודעת למה. נמאס לי לטחון אוכל- ונמאס לי להרעיב את עצמי. אבל אני אעשה הכל כדי להגיע למה שאני רוצה. לאידיאלי. אבל מה זה באמת מה שאני רוצה. אני רוצה ליהיות משהוא שאני לא. כמו מישהוא אחר. תמיד להשוות.  תמיד זה שלילי. תמיד לחשוב מה רע. כשמה שטוב מועט. נמאס לי מסטיגמות. אני לא פריקית!! לא מטאליסטית לא רוקיסטית לא פנקיסטית לא אימויית לא סכאן לא כלום. אני לא מתוייגת. אני מי שאני. ויש לי שם. ואני בת אדם. ויש לי סגנון שונה אולי. והמוזיקה שלי שונה אולי. וההתנהגות שלי שונה. אבל זה מה שהופך אותי לאני. ונמאס לי לנסות לשנות את עצמי. ואני מכריזה על מסע גילוי עצמי. כל הזמן אני משווה את עצמי. מייחלת ליהיות משהוא אחר. שאולי אני לא שמה לב למה אני בכלל!? נמאס לי להתאמץ כל כך לפני שאני יוצאת מהבית. לשים כל מסיכה אפשרית כדי לכסות את עצמי. את מי שאני. להתאמץ כל כך ליהיות אחרת. בחיים לא להסתכל על הצד החיובי (וגם שכן למצוא מיעוט רב). עד עכשיו היה לי כוחות לשרוד את החיים שלי.  ואני חייבת למצוא או לייצר כוחות חדשים כדי לעבור גם את השלב הזה בחיים. והפעם להשתמש בעצמי. בכל היכולות שלי. כי רק הם יכולים באמת לעזור לי. כי הם שלי! ואני חייבת לגלות מה הם. ואני אלבש מה שאני רוצה. מה שנראה טוב. טוב עלי!! כי באמת אם אין אני מי לי? ובאמת שנמאס לי לחתוך את עצמי. ואני שמה לב שזה דיי מפגר. אני הרי עושה זאות מתסכול. אבל כשאני חותכת אני רק מוסיפה כאב לכאב. כמו להלחם באש עם אש. רק נוצרת להבה גדולה יותר. כל דבר שאני יעשה יהייה מרצון. מאהבה. לא כדי לרצות יצר שלי. לא כדי להתקדם בליהיות משהוא שאני לא. אני רוצה לשאוף לדברים שביכולת שלי. כי אם אני אשאף למשהוא שהוא לא ביכולת שלי לא אוכל להשיג אותו. אך בשביל זה אני צריכה לדעת מה הם היכולות שלי. ונמאס לי לכעוס. אני רוצה שיהייה לי טוב. רוצה ליהות שמחה. אני רוצה חברים טובים ואמיתיים. אנשים שאני אוחל לספר להם הכל והם תמיד יהיו לי גב ויתמכו בי. אבל זה כל כך קשה למצוא.  אני צריכה אנשים שיגידו לי את האמת. שישמרו עלי. ולעולם לא יבגדו בי. אני רוצה לאהוב וליהיות נאהבת. אני רוצה ליהיות אני. אני רוצה לדעת מי זאות קריסטל קרן האמיתית (ש.ב). כי תאמת שלפעמים יש לי שאלות על עצמי שאני פשוט לא יכולה לענות. אני אפילו לא מכירה את עצמי. וזה עצוב. וזה נורא לי.. לא סתם שאני רוצה להכיר את עצמי. אני רוצה לאהוב את עצמי. בשביל זה אני צריכה לגלות מי אני. מה טוב בי. ומה פחות טוב (צריך ליהיות מודע). ואני יודעת שחפרתי. אבל היה לי חשוב לספר ולשתף. ואם לבלוג קוראים – למה אני?!- עכשיו אני שואלת מי אני?! וזה מה שאני הולכת לגלות.

כי זה הזמן למצוא את האמת!!