קודם כל, תודה רבה רבה על כל התגובות של הפרק הקודם !! 78 תגובות זה לא קצת ! לפחות לא בשבילי 
לקחתי לתשומת ליבי שהפרקים היו קצרים. אבל אני פשוט מנסה שזה יהיה סיפור קליל לקרוא ולא מעיק :\
אבל אני משתדלת מאוד מעכשיו שהפרקים יהיו יותר ארוכים ! =]
אז, בואו נתחיל, מקווה שתהנו !! ^^
פרק 6 - ים של שאלות.
'הו, סוף סוף היא חזרה.' שמעתי פתאום מהכיוון של מרי.
קמתי לרגליי, אבל לא הרגשתי שום כאב שציפיתי להרגיש אחרי נפילה כזאת. "סליחה באמת..." עניתי למרי, מנגבת את הדמעות שבאו כאילו משום מקום. אך הן המשיכו לנזול, המשכתי לנגב אותן באגרסיביות, כאילו וציפיתי שהן יכנסו חזרה.
"סליחה על מה?" שאלה בפתאומיות מרי, מבטה מבולבל.
"לא אמרת משהו?" שאלתי באי הבנה מנגבת את הדמעה האחרונה שנותרה.
"לא..." ענתה, ופתאום הרימה את גבותייה הדקות, הנידה את ראשה והבינה "אה... את יכולה לקרוא את המחשבות שלי! נכון..." אמרה בהירהור.
"מה? באמת? לא ידעתי שפאורנים יכולים לקרוא מחשבות." עניתי, מנסה להזכר במקרה שקרסון דיבר על העובדה הזאת.
"פאורנים בהירים יכולים לקרוא מחשבות של כהים. ואני לא יכולה לשמוע מחשבות בכלל... כן, זה הוגן." אמרה מרי בציניות, ציחקקתי. טוב לדעת שאני לא היחידה שנדחפים למחשבותייה.
"בכל מקרה, אני קצת מבולבלת... למה בכיתי עכשיו ללא שליטה?" שאלה את מרי, בצורה די נואשת. העולם שאחרי החיים לא הפסיק להפתיע אותי ולהעלות בי עוד שאלות.
"הדמעות, הדמעות הן מעיין שאריות מהתיקון. אני מתכוונת, זה הרגשות ה'אנושיות' שלך שנשארו בתוכך בזמן התיקון. הדמעות האלה הן בעצם ביטוי למה שראית הרגע." ענתה מרי, תשובה מאוד מספקת. אך עדיין היו לי הרבה שאלות, ספק כאלה שמרי תוכל לענות על כולן, אבל החלטתי לנסות.
"בואי נלך," אמרתי למרי, "יש לי הרבה שאלות לשאול אותך."
"יש לי רעיון לאן אפשר ללכת." היא ענתה בחיוך. "המקום הזה, כמה שהוא נראה פשוט, מלא בממדים שונים. את תגלי עם הזמן, יש הרבה לגלות. אפילו דברים או מקומות שאני לא יודעת עלייהם." היא הוסיפה, הולכת לכיוון המראה המלבנית הראשונה שהיא ראתה.
"איך... איך מתת?" שאלתי בפתאומיות, כאילו השאלה נעמדה לי בקצה הלשון כל הזמן הזה.
"סרטן..." היא ענתה בסתמיות.
היא ניגשה למלבן ועמדה מולו, נוגעת בו בידה הפתוחה, ופתאום נוצר מרקם של מים, מרקם שהתאים למראה של המים הזורמים של המראה. ואז משום מקום המים הזורמים הפכו לערפל אפור, בדיוק כמו זה שממנו נכנסתי לעולם המבלבל הזה.
"מ-מה זה אמו-" התחלתי להגיד, אך מרי קטעה אותי.
"אני מצאתי את זה לבדי," היא אמרה בחיוך גאה, "זה מעיין חדר כזה מבודד מכל השאר. יש פה הרבה מקומות נחבאים ומיוחדים. עד כמה שהמקום הזה נראה פשוט למדיי, את תופתעי מה תגלי פתאום."
היא עברה בערפל וגם אני, הרגשתי את אותה התחושה הקרירה שהרגשתי בפעם הראשונה.
החדר נראה בדיוק כמו הקודם, לבן, ודי קטן. אך למעלה העננים הקטנים היו בצבע כחול כהה ועוצר נשימה, מעיין זוהר זהוב היה מסביב לעננים. באמצע החדר היו שתי ערפלים מרובעים, מרחפים באוויר ומקבילים לרצפה הלבנה, הם היו בצבע ירוק בהיר, כמעט ונעלמים בלובן המקום.
מרי הלכה לשבת על אחד מהערפלים, "אם לא תשבי עכשיו הם יעלמו מהר." אמרה מקמטת את מצחה. לקחתי את עצמי בידיים, מנסה להפסיק להסתכל על העננים היפייפים והלכתי לשבת על הערפל היפה. וזה באמת היה כמו לשבת על ענן, הרגשתי מעולה.
"פה לא יהיו לך תיקונים. זה בדוק. אם תרצי לפעמים להתנתק מזה, פשוט תבואי לפה." היא אמרה, מחייכת.
"אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך." צחקתי. זה היה מוזר, בחיי לא התחברתי לבחורה כל כך מהר. כל החברות שיצא לי להכיר בסופו של דבר בגדו בי או תקעו לי סכין בגב, אז הייתי רגילה להרים את המגננות שלי. חוץ מויקטוריה, היא הייתה כמוני באופי שלה, קשוחה ולא נותנת לאנשים לדרוך עלייה, התחברתי אלייה די מהר. אבל פה, זה הרגיש כאילו לא משנה עם מי אני אתחבר, לא יהיו דרמות ולא שקרים. כנראה שבסופו של דבר המקום הזה הוא באמת גן עדן. חייכתי לעצמי. ואז נזכרתי בים השאלות שרציתי לשאול את מרי.
"אוקיי," התחלתי, לקחתי נשימה וחשבתי עם איזה שאלה להתחיל קודם. "התיקון שהיה לי עכשיו... זה מוזר-"
"תשאלי מה שאת רוצה, מי כמוני יודעת על תיקונים..." קטעה אותי מרי, העיניים שלה נראו כ-בד סאטן סגול וכהה, ומלא בטעויות.
"טוב, לא הצלחתי משום מה... לשנות אותו, או יותר נכון לתקן." המשכתי, וכבר ראיתי הבנה על פניה של מרי.
"כמובן. זה קרה גם לי. את מבינה, מה שקרה, קרה. את לא יכולה לשנות את העבר, את לא פה בשביל זה. את פה בשביל לשנות את דרך המחשבה שלך. מה שאומר שבתיקון שלך, הדבר היחיד שאת יכולה לשנות הוא את התוצאה."
ואז הבנתי. אוח, איך לעזאזל לא חשבתי על זה? או לא ניסיתי את זה? הייסורים הרגו אותי, אם רק הייתי משנה את התוצאה, הכל היה עכשיו יותר טוב. לא בשבילי, אלא בשביל רונלד.
מרי קמה, כאילו משום מקום, היא עצמה את עייניה, ואז פתחה אותן עם מבט מופתע על פניה.
"אני צריכה לבדוק משהו," היא אמרה מתכופפת לגעת ברצפה עם ידיה. "דרך אגב, הנה עוד משהו חדש שאולי תרצי לדעת. אבל זה כולם פה יודעים. כשאת נוגעת ברצפה, את יכולה לראות את יקירייך. זאת אומרת מה קורה שם למטה. את מוזמנת." אמרה בחיוך, ואז עצמה את עינייה עם שני ידיה נוגעות ברצפה.
היססתי, האם אני באמת רוצה לראות מה קורה שם למטה? הרגשתי שאולי זה רק יגרום לי להרגיש רע יותר, ולגרום לגעגועים עמוקים. אבל קמתי מהערפל וישבתי על הרצפה, מכופפת את ברכיי מתחת לגופי. חששתי, אבל אז כאילו בצורה אינטואיטבית הנחתי את שתי ידיי על הרצפה ועצמתי את עיניי.
אוקיי, אז עד כאן לפרק הזה, אני אשאיר אותכם במתח :P
אני מקווה שזה היה מספיק ארוך בשבילכם ! ^^
תגיבו ותחוו את דעתכם ! =]
נ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הכותבת של "לראות עם עיניים סגולות"