הסופה הגדולה ברעננה החרידה וניערה היטב את הגינה הקטנה שטיפחתי בחצר הבניין המשותף. כבר למעלה משנתיים שאני מגדל מיני צמחים שם, תבלינים ושיחים וזרעים של עצים שכבר גבהו לכדי כמעט שני מטרים. אותי הסופה והרוחות העזות תפסו רחוק רחוק משם, בצפון, מעביר הדרכה לצוותים רפואיים. תוך כדי הדרכה צפיתי דרך החלון הגדול בחדר בעצים הכורעים לפול מעוצמת הרוח, וחשבתי על הצמחים השונים שנשארו חשופים לכל פגעי מזג האוויר בבית.

החשש ליווה אותי לאורך כל היום, ורק מאוחר יותר, כשכבר החשיך מסביב, חזרתי הביתה לגלות שהחשש מוצדק. ענף גדול וכבד מעץ גדול וכבד נתלש ממקומו וכיסה חלק נכבד מהגינה שלי. ועל אף שחשוך ולא ראיתי מה אני עושה, הייתי חייב לראות אם יש מה להציל מתחתיו. 

גזמתי לאט ענפים דקים מאותו הענף, ולאחר מכן ענפים דקים פחות. ככל שפיניתי יותר מהענף, גיליתי עוד חלקים מהאדניות והעציצים שתחתיו; ולאחר שעה ארוכה כל הצמחים שבגינתי היו גלויים לחלוטין. שני שתילי עגבניה שבורים, כמה עלי פסיפלורה תלושים וסיגלון שהרוח פרעה עלעליו, אלו כל הנזקים שהגינה ספגה. עשרות צמחים אחרים המשיכו לצמוח באדישות של... ובכן, צמחים.

'מנופים קרסו, תריסים עפו, עצים נעקרו, אבל כל העציצים שלו נשארו עומדים דום', כך סיכם זאת מאוחר יותר נהרי בפני כל מי שרק התעניין.

ואני חשבתי, איזו מטאפורה לא צפויה היה האירוע לכל מה שעובר עלינו בחודשים האחרונים.

שכן, כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות. וכשנדמה שענף החיים הזוגיים נתלש מהמקום, יקרוס ויהרוס את כל הרגעים הנהדרים שגידלנו וצימחנו יחד, המילים פשוט לא מצליחות לעלות על הכתב. כך חלפה חצי שנה (!!!) מהפוסט האחרון שעלה לאוויר.
זה דרש קשב, הרבה קשב, כדי להחזיר אותנו למקום בטוח יותר. לפנות ולהסיר ענפים שונים שכיסו אותנו. וזה עוד קורה. אבל כשבחנו את תוצאות הסופה שבינינו, גילינו שאנחנו עדיין שם. יחד. עם כמה כעסים שבורים, מתחים תלושים, ואהבה שהשבר פרעה עלעליה.

אני מסיים לכתוב בישראבלוג. צריך ואף רוצה אחרת. אני זמין (כבר חודשיים, אבל אל תספרו לאף אחד) כאן, בבלוג שאליפל הסבלני והנהדר עזר (גם) לי לבנות. במידה ואתם עדיין מעוניינים לקרוא אודות ריבר, נהרי וההולכת על ארבע, ניתן לבצע הרשמה לבלוג החדש. אני אשמח לראות אתכם שם.

תודה, שלום.