http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306הסיפור שלי ושל נהרי. שני גברים ויחסים.heCopyright 2026 ריבר. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306&blogcode=14920088<div align="right" dir="rtl">ה'אנחנו צריכים לדבר' שלנו זכה להכנה של יומיים בערך. מצאתי את עצמי בוהה באוויר, חושב, מהורהר, לא כל כך מאופס. הוא אולי שם לב לזה, אולי לא, כך או כך, הוא נתן לי לשקוע בי. ולאחר יומיים, הוא שאל אותי, 'ריבר, מה קורה איתך?' התגובה שלי הייתה די מהירה. מנותקת, אפילו. דיברתי אליו, דרכו, אליי. 'אני לא מבין מה אנחנו עושים ביחד', אמרתי לו. 'כבר תקופה מסויימת שאני לא מבין את זה'. והוא, אחרי רגע של הרהור, ביקש הרחבה. הסבר. וניסיתי להסביר, לומר מה חסר לי, מה הקושי בכל מה שעובר בינינו, אחרי כמעט ארבע שנים משותפות. ונשמעתי לעצמי, וגם לו, מקושקש ומטושטש ולא ממש ממוקד. אני בספק אם הוא הצליח להבין אותי, דרך הדמעות שזלגו לי על הלחיים. הוא הבין שקורה משהו, אבל לא הצליח להבין בדיוק מה. וכשהגעתי לנקודה שאני כבר לא מצליח לדבר כל כך, כי כאב מבפנים, וכי המבט שלו אמר חוסר הבנה, יצאתי עם ההולכת על ארבע לטיול ברחוב. ניסיתי להבין אותי, מה קורה לי בפנים, איך זה שרגע לאחר שאני מספר על קושי פנימי שלי, אני מרגיש שעשיתי טעות. שאני רוצה לקחת את כל מה שאמרתי חזרה, שכל זה לא יהיה נכון, למרות שאני יודע שהכל נכון, נכון מ</div>Mon, 18 Sep 2017 00:28:00 +0200mangalor@walla.co.il (ריבר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306&blogcode=14920088http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=711306&blog=14920088http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306&blogcode=14406652<div align="right" dir="rtl"> הייתי בעבודה בבית החולים, סיימתי משמרת. תוך כדי שאני הולך במסדרון, אני שם לב להתרחשות בגג מעליי, עליתי לשם והצטרפתי לשני אנשים. היא הייתה בחורה בערך בת גילי, מתולתלת, והוא היה בחור ספורטיבי, ממוקד, דרוך. הם ישבו שניהם קרוב לקצה הגג, על במה מורמת, ודיברו. הוא שייך לצוות למניעת התאבדויות, והיא הייתה הלקוחה שלו. היא רצתה לקפוץ. הצטרפתי אליהם. היא אמנם לא על קצה הגג, צעד אחד מצלילה מטה, אבל היא מדברת באופן רהוט, ברור מאוד, מודעת לעצמה ולרצונה. הסיפור זז קצת קדימה. לאחר זמן מסוים, הבחור הולך, כשאנחנו יודעים שזה למספר דקות מועט. אולי גם בחלומות הדמויות צריכות לפעמים לשירותים. נשארתי עם הבחורה לבדי. אני עומד. היא שעונה על קיר הבמה המוגבהת. אנחנו משוחחים, ובינתיים רץ לי בראש כל תרחיש אפשרי שיכול לקרות: היא קמה ומתחילה לטפס מעל למעקה: היא מזנקת מהבמה עלינו אנו נמצאים לבמה השניה, וקופצת משם: מבט אחד לרווח שבין הבמות מבהיר לי שזה לא מתאפשר. כך עובר עוד זמן. וכשאני שקוע בהרהור כלשהו, היא קמה, רצה למדרגות הבמה ויורדת בהן ואני מייד אחריה, לא יותר משתי שניות מרחק, רץ אחריה תוך כדי שהיא עו</div>Tue, 17 Nov 2015 01:42:00 +0200mangalor@walla.co.il (ריבר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306&blogcode=14406652http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=711306&blog=14406652http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306&blogcode=14403117<div align="right" dir="rtl">הסופה הגדולה ברעננה החרידה וניערה היטב את הגינה הקטנה שטיפחתי בחצר הבניין המשותף. כבר למעלה משנתיים שאני מגדל מיני צמחים שם, תבלינים ושיחים וזרעים של עצים שכבר גבהו לכדי כמעט שני מטרים. אותי הסופה והרוחות העזות תפסו רחוק רחוק משם, בצפון, מעביר הדרכה לצוותים רפואיים. תוך כדי הדרכה צפיתי דרך החלון הגדול בחדר בעצים הכורעים לפול מעוצמת הרוח, וחשבתי על הצמחים השונים שנשארו חשופים לכל פגעי מזג האוויר בבית. החשש ליווה אותי לאורך כל היום, ורק מאוחר יותר, כשכבר החשיך מסביב, חזרתי הביתה לגלות שהחשש מוצדק. ענף גדול וכבד מעץ גדול וכבד נתלש ממקומו וכיסה חלק נכבד מהגינה שלי. ועל אף שחשוך ולא ראיתי מה אני עושה, הייתי חייב לראות אם יש מה להציל מתחתיו. גזמתי לאט ענפים דקים מאותו הענף, ולאחר מכן ענפים דקים פחות. ככל שפיניתי יותר מהענף, גיליתי עוד חלקים מהאדניות והעציצים שתחתיו; ולאחר שעה ארוכה כל הצמחים שבגינתי היו גלויים לחלוטין. שני שתילי עגבניה שבורים, כמה עלי פסיפלורה תלושים וסיגלון שהרוח פרעה עלעליו, אלו כל הנזקים שהגינה ספגה. עשרות צמחים אחרים המשיכו לצמוח באדישות של... ובכן, צמחים. 'מנופים קרס</div>Sat, 07 Nov 2015 23:43:00 +0200mangalor@walla.co.il (ריבר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306&blogcode=14403117http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=711306&blog=14403117http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306&blogcode=14346340<div align="right" dir="rtl">יש שני סוגים של שתיקות. יש את הסוג שאנחנו יודעים איך להתמודד איתו. השתיקות שבאות אחרי סקס, בהן כל אחד בפינה שלו של המיטה, או מכורבל בזרועות השני, או חומק מיוזע למקלחת. השתיקות של אחרי פיטורים/ הלוויה/ פציעה כלשהי, בהן בעיקר מסתכלים אחד לשני בעיניים ואומרים בלי מילים, אני איתך, עם חיבוק בדרגת מחיצה משתנה שגם יוכיח את זה. שתיקות של בילוי משותף, בהן עצם הנוכחות והחוויה יחד הן העיקר, החיוך של ביס מוצלח מהמנה, העברת היד האגבית על הברך של השני בחלק מרגש של הסרט, הרוח הפתאומית שמפתיעה את שנינו בפיקניק על שפת החוף. שתיקות שקטות, שמספרות סיפור ללא מילים, עצב, כאב, ריגוש, שמחה. אנחנו מרגישים את אותו הדבר יחד, בו זמנית, לכן אין צורך לתת לכך הגדרה, לא צריך לדבר עליו. מנגד, יש את השתיקות הרועמות, החזקות מכל ויכוח, כעס או מתח שיכול להווצר. גם לשתיקות הרועמות יכולות להיות הרבה סיבות. מרמור וכעס מתמשך וחוסר סיפוק וחוסר פרגון וחוסר אמון וחוסר ביטחון. הרבה מונחים עם חוסר. השתיקות הרועמות כואבות יותר מסטירה, פוצעות יותר מקללה. שחורות כמו זפת שנדבקת לנשמה ולא מוכנה לעזוב. עם השתיקות הרועמות אין מדריך שי</div>Sun, 28 Jun 2015 00:23:00 +0200mangalor@walla.co.il (ריבר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306&blogcode=14346340http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=711306&blog=14346340http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306&blogcode=14320706<div align="right" dir="rtl">עברו כמה חודשים מאז הפעם האחרונה שהמתלבט ואני דיברנו לאחרונה. תקופה ארוכה מאוד. השיחה האחרונה שלנו חקוקה לי בראש. הוא הגיע לביקור, אחרי הרבה שכנועים שלי מולו, וניאות להגיע, אולי רק כדי לצאת ידי חובה, וכדי שארד לו מהראש. כשביקר, נהרי דאג לו לארוחה שלמה ואירח אותו למופת. לאחר מכן, כשראיתי שהוא צריך קצת אוויר, קשרתי את הרצועה לקולרה של ההולכת על ארבע, ויצאנו לטייל. תוך כדי, ניסיתי שוב לדובב אותו. לגרום לו לומר את המילים שאני יודע שרצה להגיד ונמנע מהן כל כך. לאחר דקות ארוכות שכאלו הוא התיישב על ספסל, או יותר נכון קרס לתוכו, ובקול שבור תו"כ בכי שוטף, פרק את מה שהיה לו על הלב. כמו שחשבתי, הוא לא חידש לי דבר. אבל שמחתי ששיתף אותי. מאוחר קצת יותר, רגע לפני שנכנס לרכב ונסע לביתו, הוא זרק לי 'מעולם לא דיברתי עם מישהו על זה, ופתאום מפחיד אותי שאתה יודע כל כך הרבה'. חשבתי שהוא מאמין לי כשאמרתי לו שהוא יכול לסמוך עליי לחלוטין, אבל השתיקה הרועמת בחודשים שלאחר מכן אמרו אחרת. לטלפונים לא ענה. ההודעות שהחזיר, לעיתים, אמרו כלום. לחצתי קצת יותר מדי. עברו כמה חודשים מאז שנכנסתי לתפקידי החדש, זה שהגיע</div>Sun, 03 May 2015 01:36:00 +0200mangalor@walla.co.il (ריבר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306&blogcode=14320706http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=711306&blog=14320706http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306&blogcode=14317568<div align="right" dir="rtl"> הם שם, למרות שבדרך כלל אני לא רואה אותם. זה לא אומר שאינם קיימים. הטריק הוא לחפש, ועוד יותר מכך, להסתכל מקרוב. צריך, כמובן, לדעת מה אתה מחפש; לא כל גרגר עפר שנדבק לעלה אקראי צריך להדליק נורה אדומה. חלק מהם נראים לא מזיקים, חסרי ישע כמעט, כאילו מאלצים אותך להתעלם מהם, לתת להם לעבור על ידך, בלי התייחסות מיוחדת. אבל הם מסוכנים, בסופו של דבר. נכון, במינון נמוך הם יגרמו לחור בעלה או לדילול של הנענע, אבל אם מזניחים את הגינה ונותנים להם להשתולל לבד, יום אחד אני אגיע לכל אחת מהאדניות ולא אבין איך נותרו לי בהן רק שיירי צמחים. חלזונות, זחלים, כנימות, כל אחד מהם, יחד או לבד, מספיק בכדי להמיט אסון על גינת הירק הקטנה שלי. אז צריך לזהות אותם, להיות מודע לקיומם: להרחיק את אלו שגדולים מספיק לאצבעותיי, לרסס במי-שום את אלו שקטנים יותר. רק ככה אפשר לדאוג שהגינה הזו תמשיך ותשגשג. הם שם, למרות שבדרך כלל אני לא רואה אותם. זה לא אומר שאינם קיימים. הטריק הוא לחפש, ועוד יותר מכך, להסתכל מקרוב. צריך, כמובן, לדעת מה אתה מחפש; לא כל חוסר הסכמה על נושא אקראי צריך להדליק נורה אדומה. חלק מהם נראים לא מז</div>Mon, 27 Apr 2015 00:29:00 +0200mangalor@walla.co.il (ריבר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306&blogcode=14317568http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=711306&blog=14317568http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306&blogcode=14304875<div align="right" dir="rtl">כבר הרבה זמן שלא כתבתי, כפי שבטח שמתם לב. בחודשיים &ndash; שלושה האחרונים הצלחתי להוציא ממני רק שניים- שלושה פוסטים, וגם הם ללא איור מלווה, כהרגלי בשנים שלפני כן. כמובן שיש לכך סיבה. זה כבר מקנן בי זמן רב, והתחושה שאני משלה קוראים רבים (או לפחות את אלו שעדיין נשארו בסביבה) מציקה לי מאוד. המציאות הנוכחית שלי שונה מאוד מזו שאותה אני מתאר בבלוג. לפני כמה שנים החלטתי לתאר את קורות חיי בשני העשורים האחרונים, מאז שהתחלתי את דרכי 'מחוץ לארון', ובמקור, אי שם בפוסט הראשון, התחלתי עם בן הזוג הראשון איתו יצאתי תקופה ארוכה מאוד. סיפרתי גם על האדם שהיה שם כשנחשפתי לראשונה לעולם הגברי (והיה בעצם ה'טריגר' לכל המהלך), ולאחר מכן קפצתי שנה קדימה, לתאר את החוויה המדהימה שחוויתי עם בן זוגי השני, נהרי. בער בי לרוץ מהר ככל הניתן בזמן, לנסות לצמצם פערים, להגיע להווה ה'אמיתי' שלי מהר ככל הניתן. אבל לא פשוט לתאר עשרים ושלוש שנים במהירות שכזו, בעיקר כשרוצים לספר את כל השלבים שבדרך, את האהבות והאכזבות והמחלות והמשפחה, ובעיקר כי לא פשוט להזכר בכל מה שקרה מאז ועד היום. ולא מעט קרה. וכפי שקורה לי לפעמים, כשאני</div>Wed, 01 Apr 2015 18:09:00 +0200mangalor@walla.co.il (ריבר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306&blogcode=14304875http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=711306&blog=14304875http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306&blogcode=14302732<div align="right" dir="rtl">אני לא יכול להגיד שלא היו סימנים מוקדמים. היו גם היו. הייתה הפעם ההיא שעסקתי בגינה, כמדי פעם, ופתאום שמתי לב שהוא מסתכל עליי מהצד, במבט הסקרן הזה שלו. חייכתי אליו, והוא התקרב ושאל מה אני עושה. הסברתי לו. הייתה פעם אחרת, שהצצתי מהחלון וראיתי אותו לבד, באמצע הגינה הגדולה, וחשבתי שיכול להיות שהוא עבר לגור כאן קרוב, כי לא ראיתי אותו לפני, ואיך לא עצוב לו להיות לבד באמצע גינה שוממת. ולפעמים מצאתי את עצמי ממש דואג לו, כמו הפעם שחזרתי עם ההולכת על ארבע מטיול, רגע לפני חשכה, וזיהיתי את הראש הבלונדיני שלו, כשהוא חופר בורות בגינה. הזכרתי לו שחשוך, ואולי כדאי שיחזור הביתה, כי ידאגו לו. ובחיוך מדבק הוא הנהן, ופשוט הלך. מדי פעם ראיתי את אבא שלו מציץ מרחוק, וקיוויתי שהוא מזהיר את הבן שלו מפני זרים. כי אני אמנם איש טוב, אבל אני זר. לכן בפעם אחרת הצגתי את עצמי בפני שניהם, וסיפרתי שאני גר בדירה הזו למעלה, איפה שהפרחים הצהובים. אולי אני אהיה זר קצת פחות. אבל לא הייתי מוכן בכלל, באותו היום בו הוא הגיע לחצר, שוב תוך כדי שאני משקה את הגינה הקטנה שלי. הפעם נלווה אליו חבר לכיתה, שגר בקומה מעלינו.</div>Fri, 27 Mar 2015 20:17:00 +0200mangalor@walla.co.il (ריבר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306&blogcode=14302732http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=711306&blog=14302732http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306&blogcode=14280426<div align="right" dir="rtl">נהרי צוחק בינו לביני, על הנטייה שלי לציין 'ימי הולדת' לכל מני נקודות קטנות בחיים. כמו למשל התאריך בו התגייסתי, או התאריך בו השתחררתי, תאריך הטיסה שלי להודו, או החזרה ממנה, תאריך הפרידה מחובב הג'ירפות, תאריכי תחילת עבודות, או סיום העבודות, וכו'. את רוב התאריכים אני זוכר פתאום, במקרה, במהלך אותו היום או סמוך מאוד אליו, ואז הופך לנוסטלגי לכמה דקות. מסכם ביני לבין עצמי מה עבר עלי באותו התחום מאז. מה היה אם, למשל, אני והחובב היינו עדיין יחד (היינו חוגגים בעוד כמה חודשים שבע שנות זוגיות אומללה), או אם הייתי נשאר בצבא (מסתובב עם פלאפל על הכתף, ולפחות עשרים קג' עודפים). אחד מציוני השנה שאותם אני לא מפספס, חגג לאחרונה תשע שנים. תשע שנים מאז שפתי נחו לראשונה על שפתיו של גבר. תשע שנים מאז שפתחתי דלת לחלק בי ששכב מנומנם, ורק שלח גרורות לתת המודע, ללא התעוררות אמיתית. וכבכל תאריך שכזה, גם כאן אני ביצעתי סיכום קטן, וגם 'מה אם'. שיכול היה להיות. בתשע השנים האחרונות עיצבתי את תפיסת העולם הזוגית, והמשפחתית, אליה אני רוצה לשאוף. זה לקח לי חצי מהזמן שעבר מאז. יהיו שם אבא, ועוד אבא. ששניהם א</div>Mon, 09 Feb 2015 10:17:00 +0200mangalor@walla.co.il (ריבר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306&blogcode=14280426http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=711306&blog=14280426http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306&blogcode=14265897<div align="right" dir="rtl">זה הפך להיות סוג של נוהג קבוע, פעם בכמה ימים, כדי לתבל את הקורס. שבועיים עברו מהיום שבו נפגשנו לראשונה, והיום המשחק שאיתו פתחנו את השיעורים היה NEVER, אותו משחק בו המשתתפים מספרים על משהו שמעולם לא עשו (אך יכולים לעשות בעתיד), ומי שכן עשה זאת, צריך לקום במהרה מכסאו, ולהחליף עם מישהו אחר שגם כן עשה את הפעולה. מי שנשאר ללא כיסא פנוי הוא הבא בתור לתת פעולה שמעולם לא ביצע. היו שם עשרה 'תלמידים', והמדריך המחוייך. הייתה הדתיה הצעירה, שישבה לצידה של בחורה במחשוף נדיב; היה הדוגמן היפיוף (זה מה שנהיה ממנו בסופו של דבר, לאחר שאת הקורס הוא לא סיים), ולצידו הבחור המבוגר, שנראה הרבה הרבה פחות טוב; האתיופית המקסימה, ההודי המוזר, הבחורה שהפכה להיות ברבות הימים החברה הכי טובה שלי במקום העבודה הזה, ואני. שבועיים שאנחנו בקורס, ואנחנו עדיין לומדים להכיר אחד את השני. משחקים שכאלו תמיד מעלים נושאים לשיחה, שכנראה לא היו עולים בכל מצב אחר. 'מעולם לא עשיתי באנג'י', אמרה אחת, ואני ועוד שניים מיהרנו להחליף כיסאות. הבחור שנותר עומד המשיך: 'מעולם לא הארכתי שיער', וכל הבנות ושני בנים החלפנו שוב מקום. 'מעולם לא</div>Sun, 11 Jan 2015 02:41:00 +0200mangalor@walla.co.il (ריבר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=711306&blogcode=14265897http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=711306&blog=14265897