בחורף שעבר, שלא היה מרובה גשמים אבל בהחלט היה מרובה רוחות, קרס עץ גדול, זקן ויפה שצמח בדיוק מול הבניין שלנו, והשאיר חור גדול באדמה לאחר שהעירייה פינתה את גופתו. עברה כמעט שנה מאז, גשמים ושמש ותנועת גרגירי החול מסביב גרמו לכך שהבור שנפער הצטמק, והתכסה דשא. לא נשאר סימן מקיומו של העץ.

ראש השנה בבית ההורים. לראשונה אני מגיע עם בן זוג לחג מרכזי, והבית עמוס באחים וגיסים, וגם בסבתא, סבתא וסבא. והארוחה הטעימה עברה במהירות, ותוך כדי סלט הרימונים, סבא הזכיר סיפורים מתקופתו בפרדס. כיצד ידע לאבחן עץ פרי הדר חולה רק לפי צבע העלה, כיצד הרכיב כמה זני פרי על אותו העץ, וכיצד נלחם על חייהם של העצים בתקופות הבצורת. אני, כהמשך, נזכרתי בילדותי, בה אני מטפס על שקי תפוזים ענקיים שסבא הביא איתו, ונוסע שעות על הטרקטור הכחול הדומם שלו, שזז באמת רק כשסבא התיישב עליו.

ואז אסימון בגודל צלחת מעופפת נפל לי במאחורה של הראש. הבטתי בו, בסבא שלי, שכל חייו עבד אדמה, עד שיצא לפנסיה לפני עשור. ואז העברתי מבט אל אבא שלי, ונזכרתי בשעות הרבות בו הוא ואני הפכנו את אדמת החצר, יצרנו ערוגות השקייה לעצי הפרי, וחייכנו למראה כל פרי/ ירק שהחל לקבל צורה וצבע. במקביל נזכרתי בגינה הפרטית שלי; כל שתילי התבלין, העגבניות, גמבה, בצל- וגם צמחי הנוי, הגרניום ושאר בעלי הפקעות, שבקרוב יגיע זמנם לפרוח. בעיקר חשבתי על אותו עץ שצומח כבר קרוב לשלוש שנים, שנבט מעט לאחר שעברנו לגור בשיבולת 11; אל אדניות הגדולות שגידלתי בתל אביב טרם המעבר המשותף עם נהרי, נשרו כמה זרעים מהעץ הגדול שצמח מעליהם. מספר זרעים נבטו והתפתחו, והגדול שבהם גדל בשנה האחרונה בחצר המאולתרת שהקמתי בגינה המשותפת של הבניין, מטר שבעים של עץ, בתוך עציץ שכבר הפך קטן על מידותיו, עליו הקטנים הרבים מתנופפים ברוח. חשבתי עליו בשעה בו הבנתי שאנחנו שלושה דורות של עובדי אדמה, כל אחד בדרכו שלו. קו מקשר אחד בין שלושה גברים, סבא, אבא, בן, שמצאו מעט מאוד חיבורים ביניהם כל חייהם.

לאחר הארוחה, ובטרם נסענו חזרה הביתה, ביקשתי להשאיל מאבא את המעדר האהוב עליו. אספתי איתי גם קרש גדול. למחרת, כשכבר ירדה השמש, הגעתי עם המעדר אל הנקודה בה נותרה שקיעה קלה במדשאה שמול הבניין שלנו. עבדתי שם שעה ארוכה, משתדל לפתוח את הדשא כך שאוכל גם לסגור אותו בסיום התהליך הכירורגי בו נטעתי עץ צעיר, במקום בו פעם היה עץ גדול, זקן ויפה.

שנה טובה לכולכם.