על המסך, פרסומת כלשהי, ובחורה צעירה מדקלמת: '...הקודן הוא 3351. לא, 5133. לא, נו, זה בכלל תאריך הלידה שלי!'

אני בוהה בפרסומת, ואז בוהה באוויר, מאמץ מחשבה.

'לא, ריבר. אין תאריך הגיוני שאפשר ליצור מהספרות האלו', הוא אומר לי ממקומו על הספה, ואני מסתכל עליו, וקולט את עיניו מציצות בי. 'כבר כמה שניות שאני מסתכל עליך, יודע שזה מה שתעשה. חיכיתי לזה עוד מהפעם הראשונה שראיתי אותה'. וחזר לעיסוקו.

שאלתי אותו במסרון, מה ירצה שאכין לו לארוחת הערב. התשובה לא הגיעה, ככל הנראה עמוס בעבודה ולא מצליח להתפנות. חצי שעה לאחר מכן הוא נכנס הביתה, 'וואי, איך אני מורעב. לא הספקתי אפילו להגיד לך שאני מפנטז מהצהריים על שקשוקה. רגע. מה הריח הטוב הזה?'

היא כבר מוכנה, חמה ומהבילה על השולחן. נהרי מביט בי, והחיוך שלי אליו מסכם את הסיפוק המשותף של שנינו.

"במקרה עשית גם-" "במקרר", עניתי, ושלפתי את הסלט.

יצאנו להליכה/ ריצה ברחובות העיר, הבילוי המשותף החדש שלנו, והדרך הנעימה ביותר שיוצא לנו לספר זה לזה על מאורעות היום. ברמזור השלישי אנחנו חולפים על פניו של מפורסם, כל אחד מעיף מבט קצרצר, וברגע לאחר שעברנו על פניו, נהרי מסתכל אלי, ועיניו אומרות "קלטת את פלוני, מהתכנית ההיא שאני רואה כל הזמן? איזה קטע שאנחנו רואים אותו עוד הפעם כמעט בדיוק באותו המקום שראינו אותו בפעם הקודמת, רק שאז הוא היה ברכב ושם משקפי שמש וכמעט ולא זיהיתי אותו". מצמצתי מודגשות לקראתו. הוא לא נדרש להגיד מילה.

"אני ופינק בתכנון לנסוע צפונה בשבת הקרובה, לאיזור הגלבוע", הוא אומר לי, ובוחן את פניי, שרוצות לשאול שאלה, אבל שותקות.

"מה דעתך להצטרף אלינו? תשנה קצת אווירה מהסגירות שלך בתוך קירות כל הזמן?", ואני עדיין רוצה לשאול משהו, ולא פוצה פה.

"פינק אפילו הסכימה שנעשה כמה עצירות במשתלות באיזור בשבילך, למרות שהיא לא סובלת את זה", הוא אומר כלאחר יד אגבית מכוונת,

ועוד לפני שהוא מצליח להשלים את החיוך הממזרי שלו, אני כבר מתנפל עליו בחיבוק רחב.

אנחנו שני אנשים שונים, אני ונהרי. שונים מאוד. לפעמים אנחנו מסתכלים אחד על השני ולא מבינים איך מצאנו את עצמנו יחד. עולמות התוכן, התחביבים, האופי, כל כך הרבה מאפיינים מרכזיים מוצגים ונהוגים אחרת אצלי ואצלו. לא פעם הוא טוען, בצדק, שאני פשוט לא מבין אותו. לא פעם אני מתמרמר שהוא בוחר שלא להכנס לעולמי הפנימי. אך יחד עם זאת, ברגעים האלו, (והאלו,) שאנחנו קוראים אחד את השני בקלות, אני מרגיש רגוע, שקט ואופטימי הרבה יותר לגבי העתיד. הוא מכיר אותי, על כל מגבלותיי. ואני אותו. ויחד עם זאת, אנחנו בוחרים שוב ושוב להשאר יחד.