קשה לשים את האצבע מתי מערכת יחסים מתחילה להסדק. אם היא כבר באמת מערכת יחסים, ולא אפיזודה קצרה וחולפת, אז עברו די הרבה מים בנהר הזוגי, וכפועל יוצא גם מחלוקות וכעסים, שמשולבים בתוך כל החיוכים והשמחה וההרגשה הנינוחה שמערכת יחסים טובה מאפשרת. ובכל זאת, כששמים לב שחלון הראווה של החנות הזוגית שלנו סדוק, אי אפשר שלא לנסות ולהזכר אם היו לכך סימנים מקדימים.

אני יכול ללכת אחורה ממש לתחילת הקשר. הלילה השלישי שלנו יחד. שפכתי את ליבי ונשמתי והרטבתי את הכרית של נהרי בעשרות ומאות דמעות, כשסיפרתי על הפרק הסגור בחיים שלי, שלא מומש מעולם כמו שהייתי רוצה, עם הספרדי. או לויכוח ללא המסקנה, מה המשמעות להתבוננות שלי בגברים אחרים ברחוב. אולי זה היה הרגע בו נהרי אמר לי שהוא מאוהב בי, ולא החזרתי באותה מטבע באותו הרגע. אבל כל אלו היו מהמורות קטנות של תחילת הדרך. כבר עברו מאז למעלה משנתיים.

זה ברגעים האלו, שהחיבוק הלילי קצר יותר, והליטופים של הבוקר מתמוססים, ואני או הוא נרדמים לפעמים בסלון מאוחר בלילה או מוקדם מדי בבוקר, שהנורה הזו של 'סכנה לפניך' פתאום מהבהבת.

אבל זה גם לא פתאום. כבר חודשים שנהרי ואני מדברים על מערכת היחסים שבינינו, ועל הפערים שביני לבינו, שקיימים עוד מהרגע הראשון, והופכים להיות מורגשים ורגישים יותר לזעזועים. הוא היה רוצה שאסחוף אותו, ואני לא הטיפוס הסוחף. אני הייתי רוצה שהוא יתעניין יותר בעולם הפנימי שלי, אך הוא מעדיף להשאר מחוצה לו. אנחנו מתבשלים במיץ של עצמנו ללא תנועה כבר הרבה זמן, ולא מצליחים לרקוח מנה מנצחת. החיבור הראשוני שבינינו קיים, עדיין מחבר ומדביק בינינו בלי סוף. אנחנו אוהבים אחד את השני, ודואגים ואכפתיים אחד כלפי השני. אבל זה לפעמים לא מרגיש מספיק.

'אתה מתפספס לי', הוא אמר לי כבר כמה פעמים. 'אתה לידי ואני מתגעגע אליך', אני אמרתי לו בכמה הזדמנויות שונות.

ואנחנו מחזיקים ידיים משני צדדיו של נקיק, כזה שנמצא בשלבי התרחבות הפיכה, אבל לא מצליחים לעצור את ההתרחקות.

אני דחיין כרוני, את זה לא אכחיש. עקשן, נהרי היה מוסיף. והרבה ממה שאמור היה לקרות בינינו נתקע בגלל זה. אני מתקשה להתקדם במישור המקצועי והאישי, בדיוק בגלל זה. ואני משפיע עליו, על חייו שלו, תוך כדי.

גם הוא עקשן, בתחומים היחודיים שלו. לא תמיד מודע לעצמו, ולא תמיד יודע להביט פנימה ובוחר להקרין החוצה את כל מה שעובר בתוכו. אני רואה אותו מולי, ומבין אותו, מכיר אותו, ומתקשה לעזור לו לכוון את עצמו טוב יותר.

ויש את הנושא הזה, הרפואי- גופני, שבעט כל אחד מאיתנו לכיוון אחר, מרחיק אותנו זה מזה גם בתחומים שהצלחנו לשמור קרוב קרוב, באכזריות מטלטלת. אכתוב על זה בהמשך.

ניואנסים קטנים שבינינו, נמוגים, כמו קרחונים בקטבים. החיוכים מתמעטים. בנסיעות ברכב נשמע בעיקר קולו של הרדיו. וכמו אז, בדמדומיה של מערכת יחסים אחרת, עולות לי המילים שבשירה של נורית גלרון.

"אתה הולך לישון מוקדם, אני בלילה ער(ה), אתה מדבר עברית אני לא מבינ(ה), לא טוב בינינו"

וכשאני מתחיל להרגיש שאני טובע, נוגע בתחתית כזו, של הבאר שבלב שלי, אני עושה בדיוק מה שעשיתי בגיל חמש, כשהגעתי עמוק מדי בבריכה של המבוגרים, והראש הוסתר מתחת למים:

אני דוחף את עצמי חזק מטה, כדי להרגיש את התחתית מתחת לרגליים, נותן תנופה חזקה מעלה, מצליח לנשום מעט אוויר ולדחוף את עצמי מעט לכיוון המים הרדודים, ושוב מטה, חזק כדי להרגיש את הפחד, וחזק למעלה, לנשום אותו ואותי, ועוד קצת, טיפין טיפין, עד שכבר לא אצטרך לעמוד על קצות האצבעות בכדי לנשום באופן חופשי.

אני אוהב את נהרי מכל הלב. הוא מלווה אותי בכל רגע של היום. ואני יודע שזה הדדי, גם מבחינתו, אחרת זה מזמן היה מתפורר בכל מגע. אנחנו שולחים יד אחד אל השני, לנסות ולהחזיק מעמד, לשפר ולבנות ולחזק את כל מה שלא מספיק יציב. כי אפשר. כי אנחנו רוצים. כי ככה אנחנו שנינו מאמינים.