הוא ישב מולי על הספה האפורה, כוס סחלב חם בידו האחת, וידו השניה מונחת על המשענת. כמה שעות קודם לכן היינו זרים גמורים. כמה שעות קודם לכן, אני עדיין התלבטתי אם באמת הגיע הזמן 'לחזור למשחק', והוא ניסה להלחם בהצטננות שתקפה אותו. לא היה לי ברור איך הוא מנסה להלחם בה, כי כל מה שהוא לבש לפלג גופו העליון הייתה גופיה אחת דקה, מלאת חורים, שהלובן שלה הועם ממה שנראה כמאות כביסות שונות שעברו עליה במשך שנות קיומה. זה היה נחמד, כך גופו נחשף הרבה יותר מהר מכפי שציפיתי.

הוא ישב מולי על הספה האפורה, כוס סחלב חם בידו האחת, ודיבר על חייו. סיפר על השנים הללו, בהן הוא למד להכיר את עצמו במסגרת החיים כאוהב גברים. הוא סיפר על למעלה משלושים שנים של התנזרות מינית מוחלטת, שהביאה לקריסה נפשית קשה, ובמספר חודשים של שיתוק פסיכולוגי, שגרמה לו להתקשות אפילו לצאת מהבית לטיול קצר בחצר. הייתי מרותק. יותר מהכל, הרגשתי בשיחה המקדימה שלנו, זו שהייתה רק לפני שעתיים-שלוש, שהוא צריך מישהו שיקשיב לו. מישהו לדבר איתו. מישהו להרגיש איתו, ואליו, קרוב. הוא כמעט ויתר על הפגישה הזו, כי כבר עברנו את חצות הלילה, וכי יורד גשם כבד מאוד בחוץ, וכי הוא לא מרגיש טוב במיוחד, אבל התעקשתי. והבטחתי להביא איתי סחלב, שיעזור לו להעביר את הצינון הרבה יותר מהר. אין לי שום סימוכין רפואיים שזה באמת עוזר לצינון, אבל זה בהחלט עזר לו לשלוח לי את הכתובת להכניס למכשיר הניווט.

הוא ישב על הספה האפורה, כוס סחלב בידו האחת, וסיפר על ההוא שהיה שם במשך הרבה זמן, אבל לא באמת היה. על לילות בהם הם ישנו יחד באותה המיטה, רחוקים כמו שני זרים. על לילה ראשון מופלא ביניהם, שהספיק כדי לקוות להמשך טוב יותר למעלה משנה לאחר מכן. על ריחוק ומרחק וניכור, ועל החוסר הזה, של זוג ידיים מחבקות באמת, שעוטפות אותו בלילה במיטה, שלתוכן הוא רוצה להשאב ובתוכן הוא רוצה להרגיש בטוח ורגוע. החיבוק הזה שמעולם לא קיבל מאף גבר בחייו, גם לא מאביו. ותוך כדי שהוא דיבר, החלטתי ביני לבין עצמי שגם אם זה הדבר הראשון והאחרון שאעשה עם הבחור הזה, אני אחבק אותו הכי חזק שרק אוכל, ואשלח אליו את כל החיבה שמתעוררת בי כלפיו, ואת כל האכפתיות, ואת כל האהדה שהוא בנה אצלי בלב. 

הוא ישב על הספה האפורה, כוס סחלב בידו האחת, והקשיב גם לי, ולסיפור הפרטי שלי, זה שהביא אותי בסופו של דבר לכאן, לספה האפורה הזו, בשעת לילה מאוחרת כל כך. הוא הניח את הכוס על השולחן השקוף, וביקש ממני להתקרב. מעט לאחר מכן, הוא חובק ארוכות, סופג לגופו הצמא טיפות ראשונות של גשם, טיפות ראשונות שהיו סנונית קטנטנה לתקופת שפע חיבוקי כמוהו לא ידע מעולם.

החיבוק היה מפתח. מפתח להתקרבות לעולמו הפנימי. שלב אחד לפני השלב החריג משהו, שהוא לעבור את הגופיה הלבנה-דהויה, זו עם כמות החורים האינסופית. תהיתי פעמים רבות על קנקנה של הגופיה הזו. לא היה עליה כיתוב רב משמעות. לא היו חסרות לו עשרות גופיות אחרות בארון, הרי הבחור מתאמן במכון כושר באופן קבוע. הוא לא הסכים לזרוק אותה. והיא הפכה להיות פריט קבוע בשגרת חיינו, לעיתים מתחבאת מתחת לבגדים רבי רושם, לעיתים גלויה לעיני כל השכנות שקופצות לבקר. ניסיתי בכמה הזדמנויות להטליא את החורים שעליה, וגיליתי שיש בה יותר חור מאשר בגד. דקיקות הבד גרמה לכך שלאחר כמה שעות תפירה, שלא כיסתה ולו מחצית מהקרעים בה, משקל הגופיה הוכפל הודות לחוט הדקיק שהוחדר בה, ומאוחר יותר, כשהיא נלבשה- הדקיקות עזרה להווצרותם של קרעים חדשים.

אבל הגופיה נשארה. וגם החיבוקים. חום או קור, עירנות או עייפות כבדה, מוקדם מדי בבוקר, או מאוחר מדי בלילה. החיבוקים נותרו חלק קבוע בשגרה, התבלון בלעדיו הזוגיות הזו הייתה תפלה יותר. החיבוקים ניתנו וחולקו במינונים גבוהים יותר ברגעים בהם הזכרונות מתקופת החוסר צפו ועלו; בתקופות בהן הוא הרגיש שהוא כבר לא שולט על חייו כפי שהיה רוצה; ובתקופות בהן הוא לא פירט, אבל הרגשתי שיותר מכל דבר אחר, הוא צריך את החיבוק הזה, הצמוד, העוטף.

יום אחד גיליתי את הגופיה המחוררת, זו שלקח הרבה מאוד זמן להצליח להשתחל לתוכה מרוב עודף האפשרויות האפשריות, בפח האשפה. הסתכלתי עליו, כמבקש הסבר. 'אני כבר לא צריך אותה', הוא אמר בחיוך. אני לא הבנתי. הוא הרי לא צריך אותה כבר שנים! כל כך הרבה גופיות לבישות אחרות מחכות לו, מסודרות לפי צבע במדף בארון. 'היא תמיד הייתה לי שם כמחיצה. גבול דק ביני לבין העולם החיצון. בין הגברים השונים שפגשתי. היא אמנם קרועה ומחוררת, וחושפת הרבה יותר ממה שהיא מסתירה, אבל כל עוד היא עליי, אני לא הייתי ערום. לא באמת. היא הגנה עלי. אם הבחור שמולי לא מצא חן בעיני, היא לא הייתה יורדת. אבל אני כבר לא צריך אותה. אני כבר לא צריך את ההגנה הזו'.

בזכרון לאחור, נראה לי הגיוני לכתוב שבלב זה עלו לי דמעות בעיניים, ואז חיבקתי אותו חיבוק גדול נוסף. בפועל חייכתי, נתתי לו נשיקה, והמשכנו כל אחד את מעשיו הקודמים. אבל המשמעות של המהלך הזה הייתה ברורה לשנינו לחלוטין.

אני לא יודע להגיד מתי זה קרה, אבל גשם החיבוקים, שהפך למונסון חיבוקים, שהפך להיות לחלק משגרת יומנו, הפך להיות פחות נחוץ. הוא הגיע לרוויה פנימית כלשהי. לקח לי זמן להבין ולהפנים את זה שהחיבוק הגדול שלי, זה היה נקודת החיבור הראשונית בינינו, זה שיכול היה לנצח כל ריב, לגשר כל פער, להדביק בין לבבות- כבר אינו המענה לכל דבר. גם תינוק אינו קשור לאימו בחבל הטבור יותר מתשעה חודשים. גם הם ניתקים בשלב כלשהו, ועל אף שהצורך ההדדי נותר, החיבור הוא כבר לא אותו הדבר. מערכת היחסים מתעדכנת. משתנה. מתעצבת למציאות אחרת. אבל הכאב הזה, באובדן הצורך המהותי בחיבוק, נשאר חלק שיתעמעם לאט ברקע. ולא משנה כמה אני צריך לשמוח כי ה'ילד' כבר מתבגר ויכול אחרת, וכמה אני שמח לראות אותו מתמודד עם העולם קצת יותר טוב, באופן עצמאי- אני עדיין מייחל לכל חיבוק שרק מתאפשר בינינו, ובכל פעם שאחד כזה מתבקש, זרועותיי נפתחות לקראתו, כמקבל אליי חזרה את הילד האובד, אליו התגעגעתי כל כך.