לשבת בבוקר יש את הקצב היחודי שלה.

כשהייתי ילדון, עד גילאי העשרה, את שבת בבוקר הייתי מעביר בריצה למיטת ההורים, יחד עם אפה, ומעביר שם עוד שעתיים של שינה, מחובק בזרועות האנשים שנועדו להגן עליי מכל רע. הייתי מקשיב לנשימות העמוקות של אבא שלי, מתמכר לליטופים הרגועים של אימא שלי, ומתחרה עם אפה על מי רואה יותר צורות בעננים שנשקפים אלינו מהחלון שממול. תוך כדי חיוך, הייתי מזכיר לעצמי שהיום לא הולכים לבית הספר. כשהיינו קמים סוף סוף, היינו מכינים את ררוחת שבת בבוקר- סלט גדול, ביצים קשות, פיתות וכל הגבינות שקיימות במקרר. 

כשהיתי חייל, את שבת בבוקר הייתי מעביר בבהייה בתקרה, תוך כדי חיוך. שבירת שגרה מהלחץ האינסופי של מהלך השבוע הרגיל, שבדרך כלל מתחיל מוקדם בבוקר, בנסיון להספיק את כלל המשימות שחיכו לי בפנקס הכחול, ובידיעה שגם היום אני אלך לישון ממש מאוחר. הייתי מקשיב לקולות הנשימה העמוקים של שותפיי לחדר/לאוהל, ולשקט המטעה מבחוץ, כאילו רק לבוקר אחד, פעם אחת בשבוע, אין מלחמה ולחימה שמתחוללת רק כמה מאות מטרים ממיטתי. כשהיינו קמים סוף סוף, היינו עוברים דרך המטבח, שם ידעו לשמור לנו מנת סלט גדול, ביצים קשות, וכל הגבינה שקיימת במקרר.

בשנתיים האחרונות, אני מתעורר כל שבת במיטה הפרטית שלי. השעון המעורר יודע לדלג על יום שבת, ולנוח בעצמו. הבוקר בחוץ כבר מאיר, אבל מבחינתי היום רחוק מלהתחיל. אני מקשיב לנשימותיו העמוקות של נהרי, שהניח את ראשו החלק על חזי השעיר, ולאט לאט, בלי להעיר אותו, אני מחבק אותו חזק אליי. נהרי מצטרף אליי, ספק ישן, ספק ער, לתוך חיבוק משלים אחד, עגול, מגן ומגונן, שמזכיר לי שהיום הוא רק שלי, ולא של אף אחד אחר. אני אחייך, ולאט לאט אלטף את גבו של נהרי מעלה ומטה, תוך כדי נשיקות קטנות קטנות על קרחתו. בשלב כלשהו, דקות או שעות לאחר מכן, נהרי יצטרף אליי בליטופים משל עצמו, במעלה ובמורד גופי, יישק לי על חזי, על צווארי, לשפתיי, ולאט לאט נסחף למעשה אהבה ארוך, נעים ומעורר. 

כשאנחנו קמים סוף סוף, אני מכין לנו סלט גדול, ביצים קשות, וכל הגבינות שקיימות במקרר.