אומרים שכל סוף הוא גם התחלה חדשה.

לפעמים דווקא ההתחלה החדשה, היא זו שמביאה את הסוף.

[המשך ישיר של זה]

לימים, סברס יספר לי שהוא חשב ברצינות מוחלטת להגיד לי שלום, ותודה על הדגים- עוד באותו הלילה, אך משהו מנע ממנו לעשות את זה. לימים אני אבין שאלו כנראה החיבוקים שלי שהצליחו להציל אותי מעצמי. לימים אני אבין שמאחורי כל קוץ שהסברס צימח בשנים האחרונות, עומד סיפור כואב ומכעיס, והיו הרבה סיפורים שכאלו.

הסברס היה רווי חוויות שליליות מהגברים בחייו. כאלו שהיו שם לרגע, והחליטו לנטוש, כל אחד מסיבותיו שלו. היו את אלו שנבהלו מהישירות החדה והבלתי מתפשרת של סברס- ואותם בהחלט יכלתי להבין, כי אני מכיר לא מעט אנשים שלא מוכנים לשמוע את האמת על עצמם ועל החיים שלהם, ומעדיפים לחיות בהעמדת פנים אפילו בפני עצמם- הייתי גם אני כזה במשך זמן רב; היו את אלו, ההוללים, מסותתי הבטן וחטובי הצדודית, שראו בסברס מציאה שוות ערך אליהם, השוו בינם לבין עצמם היקפים, נפחים, אורכים וזוויות, אך נבהלו ברגע שהתבקשו להשוות חיבה ואינטימיות- גם אותם יכלתי להבין, ככאלו שלא מרגישים שחוו מספיק, או שהם מחפשים את סך המצויינות שפגשו בכל גברי היקום, מרוכז באדם לא קיים אחד; היו את אלו, שדווקא הביעו עניין. וחיבה. ואינטימיות. ורצון לשתף, ולהשתתף, ופתאום, כרעם ביום בהיר, נעלמו מבלי להשאיר עקבות- אותם אני לא מצליח להבין בכלל, ובוודאי שלא להזדהות; והיו את הגברים שרק לפני שבוע- שבועיים- חודש- חודשיים- שנה- שנתיים נפרדו מבן זוגם הקודם, ודווקא הבחור החיובי והנעים הזה, הסברס המתוק הזה, היה הטריגר שגרם להם להתגעגע אל הלשעבר שלהם עד כדי צורך עז ועיקש לחזור ולנסות להעביר משחק חוזר בין זרועות רחוקות, ולהשאיר את הסברס מאחור- וכאן הייתה אי- הסכמה גדולה מאוד ביני לבין הסברס.

לסברס הייתה התיאוריה המציקה עד כדי כאב, שהוא בעצם הריבאונד שלי מהספרדי. אני, לעומת זאת, התעקשתי להתייחס לספרדי כריבאונד נוח וקל (אם כי נוכח ומכביד) לאחר חובב הג'ירפות. אני הבטחתי שהספרדי נמצא בעבר, מאחורי, ושהספרדי כבר לא חלק מחיי, ואני גם לא רוצה אותו שם. הסברס לא היה צריך להתאמץ יותר מדי בכדי לענות לי על הטענה החזקה כל כך הזו שלי- כי הסלולרי שלי צלצל, ושמו של הספרדי הופיע על המסך.

שתיקה כבדה השתררה פתאום. 'תענה לו'. 'אין לי מה להגיד לו'. 'הוא מתקשר אליך כבר פעמיים רצופות, הוא בטח ממש רוצה אותך, אני לא רוצה להיות זה שמפריע לאהבה גדולה להתממש'. 'אין שום אהבה, ואין לי מה לענות לו, ואין לי מה להגיד לו. תרגע, אין ביני לבינו שום דבר'

הלוואי וזה היה נכון במאה אחוז. הספרדי מתקשר כבר כמה ימים, ובכל פעם אני מתחמק, אומר שאני עסוק, ואחזור אליו, או שנמנע אפילו מזה. עבר חודש בערך מהפעם האחרונה שהתראנו. כמעט שבועיים מאז שאני והסברס יחד. ואין לי שום רצון להיות איתו בקשר כלשהו, מסיבה אחת בלבד- כי יש לי רצון להיות איתו בקשר מוחלט, ובכך לעולם לא אהיה מוכן להודות בפני הסברס זקור הקוצים. ולכן החלטתי להודות בכך בפני הסברס זקור הקוצים.

בנסיעה ארוכה מכיוון ירושלים, אני והסברס וההולכת על ארבע, בדרך מטיול רגלי ארוך בהר איתן, הרדיו במקולפת החל לקרטע, וסברס חיפש משהו אחר לשמוע. אוסף הדיסקים שלי ברכב היה מוגבל, והתמקד בעיקר באוספי ג'אז, שלא היו מנת חלקו הבלעדית של הסברס. הוא הכניס דיסק לא מוכר, והפעיל אותו. 

כמה רגעים לאחר מכן, הרכב התמלא בקולות חברי הקומדי סטור, שרים על חם ויפת, ז'וז'ו חלסטרה, ועל אבוקדו מקולף.

ובלי לחשוב יותר מדי, התחלתי לשיר ביחד עם הדיסק, 'אולי בגלל שרק אתמול, עבר בינינו קרפיון, ולא הבאת לי שום שמפו, נגד קשקשים...'

סברס הביט אליי מהצד, מוטרד ומשועשע בו זמנית. הוא התפלא על כך שדווקא הדיסק הזה נמצא אצלי ברכב, ועל כמה שאני מכיר את כל המילים המטופשות בעל פה. 

'מה זה השירי אובקדו האלו, תגיד לי? אין לך שיר נורמלי כאן, עם מילים הגיוניות?' הוא אמנם שאל חצי ברצינות, אבל בחרתי להתייחס לחלק ההומוריסטי שבדברים, וכמה רגעים לאחר מכן גם ההולכת על ארבע הצטרפה ביללה ארוכה, כשאני וגיל ססובר ורובי דואניס וליאור כלפון שרנו בקולי קולות- 'אוהב אותך כמווווווו, אבוקדו מקולף!' 'הכל שירי אבוקדו, ומוצי ומוגזם מוגזם... תגיד, מאיפה הקרצת את הדיסק הזה??'

החיוך הגדול שלי הרצין ברגע, ושקלתי אם לפתוח את זה. וסיפרתי לו בדיוק מאיפה הדיסק הזה. קיוויתי שזה לא ישפיע כל כך, אבל טעיתי. השתקתי את המוזיקה, כי מעבר לכך שהבנתי שהסברס לא מוצא את עצמו בשירים כאלו, שמתי לב לכך שהוא גם צריך את רגע השקט שלו. שוב הגענו לנקודה הזו, שהפכה להיות אצלו רגישה מאוד, ובינינו שימשה כחומר נפץ רגיש.

'יש לך אליו עוד רגשות, נכון?'

הגיע הזמן לפתוח את זה, שוב, אבל הפעם בכיוון הנכון. הפעם, בלי להתפרץ בבכי, ובלי להתבלבל. לספר את הדברים כפי שהם.

'אני אהיה הראשון להגיד שהייתי רוצה לנהל מערכת יחסים מלאה עם הספרדי. אהבתי אותו מאוד. עדיין יש לו פינה חמה אצלי בלב, כי הוא היה חלק בשלב מאוד חשוב בחיים שלי. הוא היה הראשון, והוא היה שם, ברקע, הרבה מאוד זמן. וכשעזבתי את חובב הג'ירפות חשבתי לרגע שאולי עכשיו זה יצליח, אולי עכשיו כשאני כבר מיושב בדעתי, זה יכול לעבוד. אבל גיליתי שזה הוא שלא ערוך ומוכן לכך. הוא נמצא במקום אחר לחלוטין על הסקאלה. ועד כמה שרציתי, ועד כמה שקיוויתי, לא הייתה שום הדדיות בינינו. החלטתי שאני חייב לחתוך'. וסיפרתי לו קצת יותר על חלק מהפרטים שנמצאים כאן.

סברס לא השתכנע עד הסוף, אבל נדמה היה שהוא מוכן להבליג על כך, מחמת הספק. 'אתה צריך לעשות משהו עם הטלפונים האלו, מנגלור. זה לא בדיוק מעודד אותי שהאהבה הכי גדולה שלך מתקשרת בדיוק כשאנחנו מדברים על זה שהוא כבר לא האהבה הכי גדולה שלך. אני לא יודע איך להתנהג עם זה שאתה שומר מתנות ממנו ברכב. אני לא יודע כמה אני יכול להיות חזק, כשאתה מתפרק לי בידיים על מישהו שאתה טוען שהוא כבר לא חלק מהסיסטם שלך. אני לא יכול להיות הספרררדי, אני בהיר מדי בשביל זה. ואני בטח שלא יכול להאמין שהוא פשוט חלף עם הרוח'.

וכמה רגעים לאחר מכן עצרתי ליד ביתו. והוא חייך. והוא חיבק אותי, והוא נתן לי נשיקה בלחי, והוא הלך.

והוא צדק. הייתי צריך סגירה מסודרת. משהו שינעל את החלק הזה, הכרך הזה, מאחורי. עבר עליי ערב די עצוב, שהתמשך בטיול ארוך לאורך הים. לא יעזור כלום, בכל הקשור לארגון המחשבה, ולהכנסת רוח רעננה לראש- טוב לגור קרוב לים. טוב עוד יותר לטייל עם ההולכת על ארבע, שלמרות שחול הים כבר לא זר לה, היא מתרגשת לשעוט לאורכו ולרוחבו ככל שגופה הארוך והקל יאפשר לה. 

עדיין לא מאוחר מדי. שלפתי את הנייד והתקשרתי אליו. והוא ענה לי בחיוך מבריק מבעד לטלפון. חום קולו ליטף אותי ברגע, והזכרתי לעצמי שלא לי הוא נועד, ואני לא לו. הספרדי שאל לשלומי, וזיהה את הקושי בקולי במהרה. הוא שאל מה קרה, ואם אני רוצה שהוא יבוא. ואמרתי לו, באחד הרגעים הכי כנים של עצמי בתקופה האחרונה (סברס התחיל להשפיע עליי), שהייתי רוצה הרבה יותר מכך שהוא יבוא. הייתי רוצה שהוא יבוא, ולא ילך אף פעם. שהוא ישאר, ושנינו נשאר. אבל באמת. ובאותה המידה שאני רוצה את זה כל כך, אני יודע שהוא בכלל לא ערוך לכך, והמרחק בינינו הוא הרבה יותר מאשר מרחק גיאוגרפי. ושעכשיו, עם הלימודים שהחל, יהיה לו פחות זמן להשקיע בכל דבר שהוא לא הוא עצמו. ושגם כך לא היה לו מקום לאף אחד אחר. ושהוא אף פעם לא באמת ניסה להכיר אותי, ושהוא בטח לא זוכר חצי מהדברים שסיפרתי לו בכמה החודשים האלו, שבהם שבנו והתקרבנו. ושהדרך היחידה שאני יכול להתמודד עם כל זה, זה מרחוק, ובנפרד.

הספרדי גמגם. זה לא משהו שקורה לבחור קל-הלשון שאני מכיר, אבל כנראה באמת בלבלתי אותו. הוא היה רוצה לנסות, הוא מלמל. הוא חושב שאפשר לכסות על המרחק אם רוצים.

ובלי דמעות, אבל עם הרבה כאב, אמרתי לו- ספרדי יפה שלי, שנינו יודעים שזה לא נכון. אתה לא תהיה מסוגל לזה. 

ומכת הסכין האחרונה נחתה. 'אתה צודק', הוא אמר לי.

ומשא גדול ירד מעל כתפיי.

אבל להעביר את זה לסברס, זה כבר סיפור אחר. מי יאמין ששבע שנים של הכרות וכמיהה לאדם אחד, יסתיימו פתע בשיחת טלפון קצרה? מי יאמין שההבנה שאין כבר עבור מה להילחם, שאין למה לקוות ולמה לצפות בתחום הזה- פשוט התגלתה לי ברגע אחד קטן, ולא נדרשתי לשום סגירות מעגל נוספות, שום תקופת התאוששות, שום משקעים פרט לזכרונות שתמיד ישארו שם, עד שהאלצהיימר יעלים גם אותם?

הרבה זמן נדרש לסברס להאמין שהפרק הזה של חיי- הסתיים. ולפעמים, כך נדמה, הוא עדיין חושש מהרגע שאחליט לחזור לספרדי, או לכל ספררררדי שכמותו. שכן, מאז יש בחיינו דמות נוספת ולא ממש קיימת, 'הספררררדי'. דמות שמרכזת כל דבר שמנגלור אוהב, אבל הוא לא סברס. תקופה ארוכה הספררררדי (עם ר'יש מתגלגלת ומלגלגת עד כמה שניתן, כדי לתת לדמות את הבמה המתאימה לה) הייתה כל מה שהבהיל את הסברס בי, וכל מה שהדאיג אותו. הידיעה הזאת, שיש אנשים שהם לא הוא, שיש להם מאפיינים שאני מחבב. בין אם מדובר בעור עם שיזוף אירופאי, בעלי שיער קצר מתולתל (או בכלל, בעלי שיער), רוכבי אופנוע, או בעלי תפקיד רב דרג. לקח לי לא מעט זמן להסביר שגם את עורו הארצישראלי, קרחתו הבוהקת, רכב האספנות המדליק שלו ותפקידו רב הדרג בחיי- גם את כל אלו אני מחבב לא מעט. הדמות הזו הפכה להיות כל מה שגורם לקוציו של הסברס לסמור, אבל גם כלי לעקוץ אחד את השני קלות. אין כבר אף ספררררדי שיכול לקחת אותי איתו, אלא אם הוא יצמיח קוצים בעצמו, ככה אמרתי לסברס, יודע שה'ספררררדי' תמיד יהיה שם, אבל הרבה יותר בתור מזכרת חשובה מהעבר, מאשר אלמנט מאיים לעתיד. 

גם מהדיסק לא נשאר הרבה, לאחר שאפסנתי אותו עמוק בקופסא מעלת אבק בבית ההורים- רק ביטוי אחד, שמעלה חיוך בכל פעם שנהרי משתמש בו.

שירי אבוקדו.