שיתוף ופתיחות עמדה ועומדת כחלק חשוב במערכת היחסים שלנו. אבל שיתוף לא תמיד היה הדרך הנכונה לקירבה, ולעיתים התוצאות היו כמעט לחלוטין הפוכות. לפעמים דווקא הסקרנות האנושית הטבעית יכולה להוביל למקומות בעייתיים.

את הפעם השנייה בה אני ונהרי (שעדיין היה 'סברס', בזמנו) נפגשנו, החלטנו להעביר במסעדת סושי קרובה. גיליתי במהרה ש'סברס' מעולם לא השתמש במקלות אכילה, ושכחלק מהנסיון שלו למצוא חן בעיני (כנראה), הוא ניסה לאכול את עיגולי הסושי שבצלחת, עם המקלות האלו, בהם אחז לראשונה. הייתי מנומס במשך שלוש דקות שלמות לפני שהעזתי לשאול- 'אכלת פעם עם מקלות אכילה'? והתפרצות הצחוק שיצאה ממנו ברגע לאחר מכן, תוך כדי נענוע הראש לצדדים, הייתה מדבקת ביותר, והצטרפו אליה גם הזוג שישב קרוב אלינו על הבר, והמלצר הראשי, שגם הוא בהה בנסיונות הכושלים של סברס לתפוס משהו עם מקלות עץ. כמה דקות של נסיון להסביר איך העניין הזה עובד, נסיון אחד כמעט מוצלח, ושלושה חלקי רול שמצאו את דרכם לרצפת המסעדה, וסברס נשבר- מזלג נשלף לסיוע, ועזר לו להעביר את המשך הארוחה. עברו שבועות רבים לפני שהוא ניסה פעם נוספת לאחוז במקלות האכילה האלו. וגם אז הוא לא ממש הצליח.

את אותו הלילה העברנו בשיחות נוספות, ובהיכרות רחבה כמה שניתן אחד בעולמו של השני. הקוצים של הסברס עדיין היו שם, זוקפים עצמם בכל פעם שמשפט כלשהו נשמע בעייתי, ומוכנים לכל מכה שיכול להיות שאנחית עליו. ידעתי מהרגע הראשון שיש מקום לחשוב פעמיים על כל דבר שאני אומר, לפחות בהתחלה, כי לא תמיד אני הצלחתי להעביר את הכוונה שלי כבר בנסיון הראשון. העדפתי לרוב להקשיב לו, לשמוע על העבר המסקרן שלו, על משפחתו, חצאי האחים הרבים שלו, שנות הנסיון לקבלה עצמית שעבר בדרך להתבגרות האישית, וה'מכות' שחטף בדרך מעוברי אורח שניסה להכניס לחייו. הוא שלף את כל הקלפים שלו, בזה אחר זה, ולא השאיר שום דבר לעצמו- הכל היה פרוס וגלוי לפני. יכלתי, שוב, להבין מדוע אנשים אחרים נבהלים מפתיחות שכזו- בין היתר, כי יש כאן דרישה מרומזת לפתיחות הדדית- אבל אני בחרתי להמשך לכך, ולהנות כמעט מכל סיפור וגילוי אישי שהסברס חשף בפניי.

הלילה הזה היה נהדר, כך שלמרות שהמשמעות הייתה לא לחזור הביתה בכלל, מייד לאחר העבודה שביום הבא נסעתי חזרה לביתו של סברס, להעביר לילה משותף נוסף. והוא התחיל נפלא- יצאנו לקפה במסעדה קרובה, שם שמחתי לגלות שרבים מהעובדים במסעדה, ובכלל אנשים רבים ברחוב, הכירו את סברס ושאלו לשלומו- ומאחורי כל אחד מהם היה סיפור כלשהו.

השיחה נסבה הפעם על האקסים שלו. האחד, איתו ניסה לנהל מערכת יחסים מרחוק (הרבה נסיעות צפונה וחזרה), הצליחה להחזיק מעמד קרוב לשנה- עד שהסברס שם לב שהוא היחיד שמבצע את הנסיעות האלו פעמיים בשבוע, ואז החלו לעלות השאלות הקשות. השני, בחור בן גילו, שבחר שלא להחשף לעולם כחובב גברים, ועל אף שהחודשיים המשותפים שלו עם סברס היו מעניינים וחבריים ורומנטיים עד מאוד, הסברס הבין שמערכת יחסים זוגית של ממש כבר לא תצא כאן.

שאלתי שאלות מכוונות, עזרתי לסברס להוציא את הסיפורים האלו, שהרגשתי שממתינים לצאת כבר הרבה זמן, והרגשתי איך מפלס החרדה שלו מתאזן- הוא מספר על מערכות יחסים קודמות, שכבר השאיר בעבר, ואני לא נבהלתי מכן.

והיות והייתי קשוב וסבלני, והיות והסברס הרגיש רגוע יותר, והקוצים החדים שהמתינו להגנה- התרככו מספיק, הוא ביקש לשמוע על הגברים ה'רציניים' שהיו לי בחיי. תוך כדי הליכה הביתה סיפרתי לו על חובב הג'ירפות. על אף שעברו כבר למעלה מארבעה חודשים, הכעס שלי כלפיו עדיין פמפם בעורקיי. חילוקי הדעות הרבים, צורת החיים הכל כך שונה בה כל אחד מאיתנו רצה לחיות, הרצון החוזר ונשנה שלו לשנות אותי כך שאהיה אחר. חוסר החיבה שלו לחברים שלי, ביקורת ישירה על המשפחה שלי, והכמיהה לחומריות. פתאום הכל שב וצף מול עיני. נשאבתי לספר את שלוש השנים האחרונות בחיי, ורק שעה ארוכה לאחר מכן נזכרתי לקחת אוויר לנשימה, ולשים לב שהסברס קצת נרתע מעודף המידע הכעוס אותו שיתפתי. חייכתי אליו, שיניתי נושא במהירות, כדי לתת לקוציו המזדקפים של הסברס הזדמנות לחזור לשנת החורף שלהם, וכמה דקות לאחר מכן נצמדתי לגופו, לחיבוקו, לשפתיו, נותן לגוף לדבר קצת, בשפה האוניברסלית שלו.

שעתיים נוספות לאחר מכן, עמוק בתוך הלילה, שכבנו מחובקים ומסופקים במיטה, בוהים בשחור הלא נגמר שנגלה מהחלון. 'אז... ספר לי על הפעם הראשונה שלך', הוא ביקש. חייכתי חיוך עצבני, אותו הוא לא ראה בכלל, לשמחתי.

אני אוהב את הסיפור שמאחורי הפעם הראשונה. אני חייתי אותו מחדש מדי פעם, עד לא מזמן. אבל אני גם יודע לאן הסיפור הזה יכול לקחת אותי. לא רציתי להכנס עמוק מדי לפרטים, ולכן ניסיתי לשמור על הסיפור בגדר עובדות בלבד.

סיפרתי על הטיסה של אחרי השחרור, ועל השבועיים הראשונים בהודו, שבהם חיפשתי משהו לא מוגדר ולא מצאתי, עד שהגעתי לאותה עיירת חוף שם פגשתי את הספרדי. ושבלי שממש התכוונתי, יצא לי ולספרדי להתקרב. ובהחלטה של רגע, כמה דקות לאחר שהבנתי שהבחור חובב גברים, קבעתי שאנחנו גם נשכב, עוד באותו הערב. ושכבנו, עוד באותו הערב. ו... זהו. זאת הייתה הפעם הראשונה.

משום מה, זה די שעשע את הסברס.'ספרדי, הא? עושה לך את זה? אתה גם בעניין של פיקאסו ודאלי וחמינדוס ומלחמות שוורים?'

זה שעשע גם אותי. סיפרתי שאני נמשך יותר לגברים מהצד השזוף של אירופה, ומייד הבנתי שזו טעות, כי זה לא בדיוק כולל את גוון העור של הסברס, וקיוותי שבזה זה יסתכם. שנגיע לשאלות אחרות, שקשורות לעולם תוכן אחר. אבל סברס התעניין, ושאל מה קרה אחר כך. 'טוב, נגיד שלא שמת לב עד עכשיו שאני לא בדיוק ספררררדי. נחזור למה שסיפרת. זה היה טוב, ובזה זה נגמר? קשה לי להאמין', הוא הביע ספקנות בקולו המלטף. ובעדינות, ניסיתי לספר את ההמשך.

סיפרתי על המחשבה שביום שלמחרת הרגשתי שאני מסתובב עם אות קין גדולה על המצח. סיפרתי שהייתה לי שיחה לא פשוטה עם הספרדי על זה, עוד באותו היום, שיחה שהסתיימה בשינה משותפת ומחובקת. שלאחר מכן היה לנו יום נוסף, בו הספרדי הביע חיבה רבה, עד שפשוט נישקתי אותו חזק, מה שהוביל לפיצוץ בהרגשה כלפיו, ובחרנו לפנות כל אחד לדרכו.

ו... בזה זה הסתיים? הסברס שאל. ולקח לי כמה רגעים להתחיל לענות. כי פתאום הייתי שם שוב, על אותו החוף, בו גיליתי שאני בעצם מתגעגע לספרדי הזה אותו פגשתי כמה ימים לפני כן. געגוע קטנטן, זכר לגעגוע האמיתי שהיה שם, פתאום צף גם בהווה. והמשכתי בסיפור, כשהקול שלי כבר לא יציב וקורקטי במיוחד.

'הוא חיפש אותי', סיפרתי. 'ומצא אותי. וזה היה נהדר, לשנינו. והעברנו עוד שבוע שלם יחד, מגלים אחד את השני, חוקרים אחד את השני, ובעיקר, מגלים שאני דווקא כן נמשך אליו, לספרדי הזה. ורגע הפרידה היה קשה ממש, אבל כל אחד המשיך לכיוון שונה, ובחצי שנה שנותרה עד שחזרתי לארץ חשבתי עליו עוד הרבה פעמים, וכתבתי לו המון, ונסעתי לעיר רחוקה רק כדי לראות אותו עוד הפעם, וכשהוא חזר לארץ, הרגשתי שאיבדתי בן משפחה, וכשאני חזרתי לארץ הרגשתי שהפרס הגדול בלוטו מחכה לי, רק בשביל לגלות שאני נמצא הרבה שנות אור מאחוריו בכל הקשור לחיי זוגיות גברית, וזה גרם לי לקריסה של ממש, התמוטטות של כמה שבועות שהקשתה עלי להתנהל נכון, ולא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו, למרות שהוא הבהיר שאני לא מתקדם בקצב שלו, ו...'

לקח לי כמה רגעים להבין למה סברס מחבק אותי פתאום חזק יותר. הקול שלי החל להשבר לפני כמה משפטים. הפנים שלי היו רטובות. חוויתי פעם נוספת את העבר ההוא. וכבר היה מאוחר מדי, לא יכלתי לעצור את עצמי. ולמרות שהרגשתי וראיתי את הסברס מתחיל לגדל קוצים, כאלה מהסוג הקשה והדוקר, המשכתי בסיפור, שכבר לא בטוח שמישהו מאיתנו באמת רצה לשמוע.

'ו... ניסיתי כמה פעמים להתקרב, רק בשביל לקבל כמה פעמים דחייה כואבת מהספרדי, ואז היוצרות התהפכו, כשהייתי עם חובב הג'ירפות, ופתאום הוא רצה, אבל אני לא הייתי מוכן לכך, ואז אני והחובב נפרדנו, וחידשתי קשר עם הספרדי, רק כדי לגלות ששוב הוא לא הכי זמין לנהל מערכת יחסים של ממש, ואז החלטתי לנתק את הקשר'.

רגע לאחר שסיימתי לשפוך את כל הסיפור בלי יותר מדי לקיחת אוויר לנשימה, ושתיקה רועמת בחדר החשוך. רק רוחות אקראיות מחוץ לחלון הסגור העידו שעדיין קיימים צלילים בעולם, פרט למשיכות האף הקצובות שלי, ולמחשבות הרבות בראשו של הסברס, שכלל לא ציפה לסיפור שכזה. קיוויתי שהוא גרוע בחשבון, אבל התבדתי כמה דקות מאוחר יותר, כשהוא היה הראשון לשבור את השתיקה.

'נפרדת מהחובב לפני ארבעה חודשים', הוא התחיל להציב מספרים במשוואה, 'והיית עם הספרדי במשך כמה חודשים לאחר מכן. מה זה בעצם אומר? כמה זמן עבר מהפעם האחרונה שהיית עם הספרדי, שהתחבקתם והתנשקתם ושכבתם ואהבתם, עד למפגש הראשון שלנו לפני כמה ימים?'

לקחתי נשימה עמוקה. שום דבר טוב כבר לא יצא מזה.

'שבועיים. בערך.'

הדמעות לא הפסיקו לזרום. כבר עברתי את המציאות הזאת, העבר הזה נמצא בעבר, אבל... הזכרון של הכאב הספיק כדי לגרום לתגובה גם באותו הרגע. ועל אף שסברס עדיין חיבק אותי, הקול שלו אמר יותר מהכל- 'למה הייתי צריך להסתבך עם הבחור הזה, למה עוד הפעם נפלתי על הבחור הלא נכון'.

הלילה, שנשאר ממנו מעט זמן חושך אבל המון זמן לשתיקה ומחשבה, עבר לאט. הייתי חכם מספיק לא להוסיף שמן למדורה, ושתקתי. הסברס היה אדיב מספיק בשביל להמשיך ולחבק אותי למרות הכל, ובלי שום קשר להמשך, שבאותו הרגע בכלל לא היה ברור אם יהיה כזה.

[כמה איזכורים שונים לספרד אתם מזהים?]