תקציר הפרקים הקודמים
כבר חודשיים עברו מאז שמנגלור וחובב הג'ירפות נפרדו, והחיים ממשיכים להתנהל.
מנגלור מנסה להתקדם בחייו- במישור התעסוקתי וגם האישי,
אך בינתיים נאלץ לגור אצל ההורים ולשקם את יכולותיו הכלכליות.
חודשיים שלמים שאני כבר לא תל אביבי (חוקית, אגב, אני עדיין כן- לא שיניתי את הכתובת בתעודת הזהות, ולמקולפת יש עדיין תו חנייה תל אביבי), ועדיין לא הצלחתי להתרגל לשגרה הזו. החיים שלי מרגישים כאילו הם חיים בכמה חלקים לא שווים זה לזה, ולא מתחברים כלל זה עם זה. יש את חלק העבודה, בו שעות רבות במהלך היום עוברות, ולעבודה יש חשיבות קיומית להמשך חיי, לכן אני מבצע שעות נוספות ככל הניתן. החלק הזה לא מתחבר בשום צורה שהיא עם חברים- היות וכולם גרים רחוק מאוד ממקום העבודה, ומתחילים לנהל את החיים המבוססים של עצמם, שלא תמיד משתלבים עם החיים המאותחלים שלי. החברים בכלל לא הולכים יד ביד בחלק שבו אני מקדיש זמן לחיזוק יחסים עם הספרדי, היות ומבחינתם, מדובר בסיפור זמני בלבד, דרך להתמודד עם הפרידה מהחובב, ולא יותר מזה. ואף אחד מהחלקים הללו לא מצליח להתחבר עם החלק של הבית, בו אני נוכח כדייר זמני, אבל מורגש, ושם יש לי חובות וזכויות בתור הבן של ההורים שלי, ושם מתרכזים מירב החיכוכים.
ההולכת על ארבע הפכה להיות מוקד החיכוך הגדול מכולם.
בפינה הימנית, 24 קילו של אהבה שחורה לבנה, אבל גם של אנרגיה ופעלתנות (בת שנתיים, בסופו של דבר), שחיה בשנתיים הראשונות לחייה בתוך בית למרות גודלה, ויצאה לטיולים רבים בשעות הערב, מעוטרת בזנב מניפה גדול.
בפינה השמאלית, בגיל חמישים
פלוס, חמושה במשקפיים ובגנים פולניים- אימא שלי, שאוהבת מאוד את נקיון
ביתה, ומעדיפה באופן מובהק הולכים על שתיים על פני הולכות על ארבע.
השבוע הראשון בו חזרתי הביתה, היה פשוט. ההולכת על ארבע נמרחה על הרצפה בסלון או במטבח או בחדר שלי, ולא זזה, מחכה שמשהו יקרה. אבל אז היא התחילה להשתעמם, ורצתה לשחק עם כלבם הקטן של ההורים שלי, השחור משחור, שלא הורשה להכנס הביתה. ואז נוצרו שני מצבים אפשריים- הקטן יכנס הביתה לשחק עם הגדולה, יעשו בלאגן בכל הבית, ואימא שלי תשתולל- או, הגדולה תצא החוצה לשחק עם הקטן, יאכלו שטויות מהרצפה והאדמה שבחצר, והדאגה שלי תרקיע שחקים עם כל עיטוש או שיעול של השעירה שלי.
במערכה הראשונה שניהם הורשו להכנס הביתה, להשתולל ולהשתובב, ובשיא התקופה אפילו ישנו
בחדר בו אני ישנתי. הייתי בטוח שהמערכה הראשונה תגמר בנצחוני, עד אותו
הבוקר בו קמתי, וגיליתי את השחור משחור מרים את רגלו ומשתין בקשת על ספריית
הספרים שמולי. ספגתי נוק אאוט מוחץ.
המערכה השנייה הייתה קשה לי מאוד. שניהם לא הורשו להכנס הביתה, למרות שההולכת על ארבע לא השתינה בבית מאז שהייתה בת ארבעה חודשים, וגם זה היה חד פעמי. הייתי חוזר מהעבודה בדאגה, רק בשביל לגלות שההולכת על ארבע לא רק שלא סבלה, אלא אף נראה שנהנתה מעצמה מאוד. היא גם הריחה ככה. נוק אאוט כפול. לפחות ה-וטו שהטלתי התקבל בשקט, והיא הורשתה להעביר את הלילה בחדר שלי, כשהדלת סגורה.
למערכה השלישית לא הייתי ערוך. הלילות הפכו קרים יותר, ובכל יום בו הייתי במילואים, מתעמק ומתחפר במעיל שעליי, חשבתי עליה, על ההולכת על ארבע, ועל הקור שמסביב, וכל זרזיף של גשם גרם לי להרים טלפון, לוודא שהיא בבית, ודואגים לה. דאגו לה היטב, כך הובטח לי. ובאחד הימים בהם חזרתי להורים בשעת לילה מאוחרת, גיליתי איך דואגים לה- ההולכת על ארבע אמנם הורשתה לישון בבית, אבל הוכנסה לחדר האמבטיה הקר, יחד עם מיטתה- ועם השחור משחור. הקטן החצוף השתלט על כל המיטה כמעט, ואילץ אותה להצטנף בפינה קטנה מאוד של הכרית שעל המיטה. לזה כבר לא הייתי מוכן. בבוקר שלמחרת כבר העלתי את הנושא מול אימא שלי, שלא הבינה מה המהומה. היא בסך הכל כלבה!
אבל זאת הכלבה שלי, הסברתי. והיא אף פעם לא גרה בחצר, כמו כל הכלבים שגידלתם לאורך השנים. אני דואג לה, אני מפחד עליה, ואני בטח לא רוצה שהיא תישן בחדר הכי קר בבית!
היא כלבה. יש לה פרווה. ארוכה. לא יהיה לה קר! חוצמזה, היא מסתובבת בבית בלילות, והצפורניים שלה על הרצפה מרעישות מאוד, ולא מאפשרות לנו לישון. וראיתי שיערות על הספה, היא בטח ישנה על הספה החדשה שלנו! כולה כלבה, מה כבר אכפת לך כל כך איך ואיפה היא ישנה?
הייתי על סף דמעות. הכלבה הזאת, מגיל ארבעה חודשים, מהרגע שאימצנו אותה, ישנה במרחק של לא יותר משלוש מטרים ממני. הכלבה הזאת, שבהתחלה
לא ממש רציתי להכניס לחיי, כי ידעתי שבמוקדם או במאוחר גם היא תודח מהבית, היא כבר חלק ממני. איך אני יכול להסביר לאימא שלי עד כמה היא חשובה לי? והכעס התחיל לבעבע החוצה.
היא אמנם כלבה, אמרתי, אבל היא כמו הילדה שלי, ובוודאי שאכפת לי ממנה כל כך! היא כל מה שיש לי כרגע, כל מה שנשאר לי! אני לא מצפה ממך להבין את זה, גם את הכלבים הקודמים שגידלנו בבית לא ממש אהבת, ותראי איך הם סיימו את החיים שלהם, כל אחד בעליבות שלו!
אימא שלי שתקה לכמה רגעים. נדמה שהיא נותרה המומה. כל מה שיש לך? הכלבה הזאת זה כל מה שיש לך? אין לך בית, משפחה, אחים, הורים? רק כלבה?
לא הייתה לי שום דרך להסביר את עצמי באותו הרגע. היא פשוט לא תבין. היו לי חיים מסודרים. זוגיות. דירה שהחזקתי, עם חשבונות ותשלומים, וממיר של יס והיכולת לעשות מה שאדם בגילי יכול וצריך לעשות בלי להסתמך על אף אחד, ועכשיו אין לי כלום מזה. אני גר אצל ההורים, אוכל מהמקרר שלהם, ישן במיטה שאני מסרב להכיר בה כשלי, נתון לחוקי הבית... והדבר היחיד, היצור היחיד שנותר לי מהתקופה העצמאית, שלי, ההולכת על ארבע, מוכנסת לישון באמבטיה?!!?
הטלטלה הרגשית הזאת השפיעה על שנינו. גם אימא שלי לא ידעה בדיוק מה לעשות עם המידע הזה. היא הבטיחה שתשתדל להראות יותר חיבה להולכת על ארבע, ואני מאמין שהיא גם עשתה את זה. פשרת הביניים, עליה שנינו הסכמנו בחוסר חשק מוחלט, היא שכל עוד יום יפה בחוץ, ההולכת על ארבע תשאר שם- לשחק עם השחור משחור, לנבוח על השכנים, לחפור בורות (ממתי היא עושה דברים כאלו?), ובלילות היא תהיה בבית, ורק היא, במיטה שלה, בחדר שלי- גם אם אני לא נמצא. ושוב עלתה התחושה, שאני פשוט חייב לעזוב את הבית ולמצוא מקום משלי.
דיברתי על זה באחד הערבים עם הספרדי. ישבנו בדירתו הקטנה, על כוס קפה, כשההולכת על ארבע סרוחה על השטיח הקטן שבדירה. הוא הסכים שהעצמאות חשובה מאוד, ודיבר על הפעמים שהוא בעצמו נאלץ לחזור להורים מסיבה כזו או אחרת. המשפחה שלו פחות מקבלת את אורח החיים שלו, כך שיש לו אפילו פחות עצמאות בבית.
וברוח הקרבות שלי בבית, ותוך כדי מחשבות קדימה, עד כמה שניתן, ניסיתי לראות איך מתחברים שניים מהחלקים השונים בחיים שלי.
חיכיתי לראות איך הספרדי מגיב להולכת על ארבע. איך היא תגיב אליו. מהפעם הראשונה שהגעתי איתה אליו, נוכחותה הייתה אמנם מקובלת, אבל לא ראיתי חיבור כלשהו. יש אותה. יש אותו. הוא מדלג מעליה כשצריך, היא מרחרחת אותו באדישות, ואז קורסת לרצפה, לישון.
יכול להיות שהיא קולטת משהו שאני מפספס?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
