אתם יכולים לדמיין את זה? ומה קורה לאורך זמן? ומה אם זה פשוט ממתין לכם, בחצר הקדמית של הנפש, מתחת לעיניים, נוצץ ומבריק, בוהה בכם בוהים בו, וממתין שתרימו אותו, תהנו ממנו, תהפכו אותו רשמית לשלכם, ואתם... פשוט תמשיכו לבהות בו מהמרפסת?

השמש עדיין לא עלתה, רק סימנים של אור התחילו להתגלות אט אט ברחוב סביבי, כמה רגעים לאחר שהריקשה הורידה אותי במרכז הרחוב הראשי של העיר הגדולה. כבר למעלה מארבעים ושמונה שעות שאני בדרכים, מזיע ודביק, ולא ממש הצלחתי לישון. הרכבת עליה הייתי אמור לעלות שלשום איחרה בקרוב לשמונה שעות, איחור סביר, במונחים הודיים מקומיים, והביאה אותי למצב בו אני ישן במרכז תחנת רכבת, מחבק את התיקים שלי צמוד אליי. במרחב לא היגייני במיוחד, עוד כמה מאות הודים ותיירים אחרים נחרו בשלווה על הרציף. גם כאשר הרכבת הגיעה, היא לא הראתה רצון או צורך בהתקדמות מהירה במיוחד, כאילו מדובר בחייל עייף שכלל לא אכפת לו להענש אם יגיע באיחור של יום שלם למחוז חפצו- הוא הגיע בסוף, אז מה אנחנו רוצים ממנו??

הזמן דחק בי בלי סוף. כל דקה שאני לא נמצא במחיצתו של הספרדי, היא דקה מבוזבזת שלא תחזור לעולם. אין לי דרך ליצור קשר ולהגיד שאני מתעכב, שאמרתי לו שתוך יום וחצי אני אהיה אצלו בבית ההארחה, אבל בפועל זה יקח קרוב לשלושה ימים שלמים. מרוב התרגשות באותה שיחת טלפון מעודדת, אפילו לא שאלתי אותו מה שם בית ההארחה בו ישהה, וידעתי רק את שם הרחוב. במשך כל הנסיעה שמרתי על עירנות גבוהה. לא מחשש שמא יגעו לי באחד התיקים, אלא מחשש שאולי לא אתעורר בזמן לתחנה הנכונה. גם ההתרגשות עזרה לי להשאר ער. ולבסוף גם הגעתי אל היעד, בשעת לילה מאוחרת, ועליתי על אוטובוס מטלטל נוסף, בו כולם כולם הריחו בערך כמוני. לראשונה בטיול, עודדתי את הנהג בלב שיוסיף וילחץ על דוושת הגז, וימהר עד כמה שניתן, ולמי אכפת מכל ההולכים על שתיים שנמצאים שם מבחוץ. אני ממהר!!

הסתובבתי ברחוב הריק מאדם, כשרק כלבים משוטטים ופרות אקראיות מביטות בי בשעמום. אין לי מושג לאן לפנות. יעברו שעות עד שהקפה-אינטרנט ייפתח, ואוכל לבדוק אם הספרדי עדכן אותי במייל בפרט הקטן הזה, שפשוט שכחתי להתעדכן בו. אין ברירה, פשוט צריך להתחיל לעבור בין בתי ההארחה מסביב ולשאול. או להתחיל לצעוק את שמו בקולי קולות.

המשימה התבררה כפשוטה וקלה הרבה יותר משחשבתי. כבר בבית ההארחה השלישי שבדקתי, זיהיתי את האופנוע של הספרדי, חונה סמוך לשער. ביררתי עם פקיד הדלפק המנומנם היכן הספרדי שוהה, ומיהרתי לחדרו. הערתי אותו משינה מיוזעת, ופניו לא הותירו מקום לספק- הוא שמח לראות אותי! התחבקנו שעה ארוכה, ולאחר מקלחת מחויבת המציאות, התוודענו מחדש זה לזה. התחבקנו, התנשקנו, שכבנו. הספרדי שמח להכיר לי את עיר הגדולה מסביב, ושוב, במשך יומיים שלמים, הוא היה כל כולו שלי, ושלי בלבד. אכלנו יחד, שתינו יחד, טיילנו, ביקרנו, צחקנו את כל הפנימה- החוצה, רכבנו בחוצות העיר, והעולם כולו הרגיש לי על כף היד.

וככל שהזמן בו נאלץ לשוב ולהפרד התקרב, הספרדי הפך אט אט למרוחק. ייחסתי את זה לטרדות לקראת החזרה הביתה. הוא התעסק בסידורי הטיסה, ונצמד לזוג אחר, שהתכוון לטוס יחד איתו בטיסה לישראל. הוא בילה שעות בנסיון למכירת האופנוע, עד שהדבר צלח בידו. הזמן המשותף שלנו הלך והצטמצם, והרצון שלי להיות קרוב אליו רק הלך והתעצם. הוא מדהים ומקסים ומיוחד, הוא חבר טוב, איש שיחה, שמקשיב, ויודע לעוץ עצה בזמן ובמקום הנכון, אז למה החיוך שלו דועך בכל פעם שאנחנו נשארים רק שנינו יחד בחדר?

בלב כבד, שאלתי אותו את זה. מה עובר עליו. למה הריחוק. האם זה הגעגוע שמתחיל עוד לפני הפרידה?

הוא התיישב על המיטה, שילב אצבעותיו, והביט בי בחיוך עצוב. 'החלטת איך אתה רואה אותנו?' הוא שאל, משווע לתשובה שתספק אותו.

כעסתי. למה זה משנה בכלל? לי כיף איתך, לך כיף איתי, אנחנו נהנים ביחד בלי סוף, אנחנו מחבבים אחד את השני, אנחנו אפילו שוכבים ונהנים מזה, אז למה לתת לזה הגדרות? אני רואה אותנו בדיוק כמו שאנחנו- שני חברים שטוב להם אחד עם השני! 

התשובה שלי, כמובן, לא סיפקה את הספרדי. החיוך הבהיר שלו הוסתר על ידי שפתיים קפוצות. 'אני לא רוצה רק חברים שנהנים אחד עם השני,' הוא אמר בשקט. 'כאלו יש לי בלי סוף. כאלו היו לפחות עשרה בחודשים האחרונים. אני כבר לא משחק משחקי זהות. כבר הייתי שם, ואני לא חוזר לשם. אתה כנראה לא באותו מקום בו אני נמצא. חבל'. אכזבה ואומללות הופיעו בשתי עיניו. ראיתי בעיני רוחי איך אנחנו עומדים יחד, על מצוק גבוה, כשכל האופק מולנו, ופתאום האדמה רועדת, ואנחנו מתרחקים זה מזה, תהום הולכת ונפערת בינינו, והוא שולח אליי יד ארוכה לקחת אותי אליו, אבל אני חושש להזיז ולו שריר, עד שהמרחק בינינו הופך לגדול ורב מדי.

הרגע ההוא נגמר. משהו ננעל. בשעות שעד לטיסתו של הספרדי, היינו יחד, לבד. בהינו זה בזה, ותרגומים שונים לחלוטין רצו בחלקו התחתון של כל אחד מהמסכים שבראש, שלי ושלו. למה הוא לא יכול להשאר במציאות הזאת שלנו, כמו שזה כרגע? למה להכל חייבת להיות הגדרה? למה מסגרות?

בלי מילה שיכלתי לומר, נפרדתי בחיבוק גדול מהספרדי, ואיחלתי לו טיסה נעימה. המשפחה שלו הולכת להנות ממנו עכשיו, ואני הולך לקנא בה עד בלי סוף. בהינו שוב זה בזה, אומרים נהרות של מילים שקטות. ובפעם השלישית, נפרדו דרכינו, כשהפעם טיסה של תשע שעות ונהרות של תפיסת עולם שונה מפרידים בינינו.

נותרו עוד כמה חודשים לטיול שלי. עוד כמה חודשים, ושוב אוכל לראות את הספרדי החמוד שלי, והפעם זה יהיה בסביבה דוברת עברית. ובלי להיות מודע לעצמי כלל, המשכתי לטפח את האידיליה הנפלאה והלא קיימת שבניתי סביב דמותו של הספרדי, ככזו בה שנינו רוצים ונהנים מהמצב הנוכחי. 

וכמו כל בועה, גם סופה של בועת החלומות שלי דינה להתפוצץ. אבל עיוור שכמותי לא ידע לראות זאת, על אף שהמציאות התיישבה ממש מולי.