חזרנו לתל אביב.

חיפשנו דירות רבות באופן עצמאי. נעזרנו בשירותי תיווך. הופננו לדירות רבות, בתל אביב ובסביבה. התקציב שלנו פסל מיידית את רובן.

ידענו שנאלץ להתפשר בחלק מהסעיפים שחשובים לנו בדירה. כל אחד מאיתנו סימן על מה לא יתפשר, והיכן יאלץ להתגמש. לא יכולתי לוותר על דירה רחבה, במיוחד לאחר שב'קופסאת הגברורים' כמעט ונחנקתי. החובב דרש שזו תהיה דירה בתל אביב. וככה הגענו אליה. לדירה.

נאלצנו להתפשר על מצב הדירה- קצת מתפרקת, במילים עדינות מאוד. ואור. לא היה אור טבעי. זה לא קורה, כשגרים חצי קומה מתחת לכניסת הבניין. ככה למדתי מילה חדשה. פרטר. דירה הממוקמת מתחת לגובה הכניסה לבניין. כשהציגה בפנינו את הדירה, המתווכת התעלמה באלגנטיות מחלונות עץ מתקלפים, קירות בהן ניתן לראות את סימני הזמן, ומטבח ומקלחת שזקוקים לקרצוף טוב. היא כמובן שיבחה את המיקום, גודלה של הדירה, ההיסטוריה של הבניין, ואפילו את הדייר הראשון שגר בה, אביו של בעל הדירה, שהותיר אחריו פריט שמאז ועד היום עדיין קיים בדירה- ארון בגדים אחד, גדול, כבד וחום, שניצב במרכז הקיר של חדר השינה. פשוט להתגאות לחיות בחברתה של פיסת היסטוריה שכזו!

חלקו הקדמי של הבניין פנה לרחוב. חלקו האחורי - לשום מקום עם שטח אדמה פנוי ובתולי כמעט, שאישרו לנו להפוך לגינה הפרטית שלנו. אושר גדול מבחינתי, בלאגן עתידי מבחינת החובב. הבניין הוקם אי שם בשנות השלושים של המאה הקודמת. ככה כתוב על השלט בכניסה. די מהר גיליתי שהוא גם די שורץ פרעושים.

חובב הג'ירפות שמח על כך שלא היה צורך בנסיעות מרוחקות לכל מקום תל אביבי, שעוזרת הבית שעדיין הקפיד להעסיק תרטן קצת פחות על מרחק הנסיעה אלינו, ושיש גם כמה חברים שסוף סוף הוא גר במרחק הגיוני מהם, מרחק כזה שלא יקשה עליהם, או עליו את המפגשים שבהם כל כך רצה. הוא נאלץ להתמודד עם העובדה שאותה המציאות נכונה גם לגבי החברים שלי.

והיה עוד פלוס אחד, שלא הצלחתי למצוא בו שום פשרה, פגם או חיסרון. היא במרחק של ארבע דקות מחוף ים. לקחנו את הדירה.

כשנכנסים לדירה חדשה, יש הרבה משימות. קטנות, גדולות, כאלו שאתה לא יודע מתי תספיק לבצע את כולם, אבל הכרחי להתחיל אפילו אתמול. לשנות את הכתובת בתעודת הזהות למשל, כדי להוציא תו חניה ל'מקולפת'. וגם- להעריך איך הדירה מרוהטת, ומה ההתאמות שנאלצים לבצע על מנת למקסם את יכולותיה. מה היתרונות שלה, ומה החסרונות. והיה לנו חסרון אחד שכזה, מתנת הדייר הראשון אי פעם. חסרון די גדול ובולט ומרובע וחום ו... מכוער.

איקאה עושה את החיים פשוטים. המוצרים של הרשת קלים, נוחים להעברה, לעיתים אפילו לפירוק והרכבה חוזרת, ולפעמים הם גם ממש יפים.

ארון הבגדים הגדול שהושאר לנו בירושה, לא נרכש באיקאה. לפני שמונים שנה, כשארון הבגדים הגדול והמכוער הזה הוזמן במיוחד על ידי אביו של בעל הדירה, ניידות לא הייתה אחת המחשבות אליה מישהו כיוון. המחשבה על מעבר דירה הייתה כנראה טאבו. אחרת קשה להבין מה הניע מישהו לבנות מפלצת עץ ענקית שחוסמת חצי קיר בחדר השינה. בהינו בדייר הקבע הזה, אני וחובב הג'ירפות, וחשבנו כיצד להתנהג איתו. לאחר כמה בדיחות על כניסה ויציאה מהארון, נסיון למצוא פתח לעולם קסום ונפלא בתוך הדופן הפנימית, וקריאה של עמוד חדשות בידיעות משנת 78' שנותר לריפוד המדפים העליונים, הוחלט שלא להחליט לגביו, לפחות לא כעת. בכל זאת, לא בכל יום מחליטים לגור עם רהיט בן גילו של שמעון פרס.

יומיים של שפשופי קירות, חרסינות, כיורים, רצפות. יומיים בהם נזכרתי בכל הדברים הקטנים שגורמים לי לאהוב כל כך את החובב. הראייה המרחבית שלו, כיצד אפשר להגדיל את הנראות של הבית עם צבעים מסוימים, החשיבה המסודרת של אילו מדפים יתאימו לאיזה חלק בדירה, ובעיקר, שפניו הביעו רגיעה. זה גרם לי לשמוח ולחייך בלי סוף. שרנו אל תוך מברשות הצביעה, הזמנו אוכל ונהננו מכך שהוא הגיע בפחות משעה, בהינו דרך החלונות הצרים שבחלקו העליון של הקיר ברגליהם של ההולכים ושבים, דמיינו כמה מחזרים ומאהבים מצאו את מותם בנסיון להימלט מהארון העצום, וחיפשנו חריטות בחלקו הפנימי, לציון ימי כליאה. לא מצאנו שכאלו. אולי צ'יקו ודיקו גרו כאן תקופה, ודאגו להעלים כל מי שהעז להכנס לקופסא הגדולה הזו.

הסלון אורגן למשעי, כולל שטיחים שנותרו מקופלים שמונה חודשים בחדר ברמת גן. כל הרמקולים לטלוויזיה, שידורי הלווין, נגן הDVD חוברו להם יחדיו. פינת המשקאות קיבלה ייצוג הולם מתחת למנורת לילה כבדה, ולצידו של פוסטר 'ג'וני ווקר' גדול מימי כסטודנט. בצידו השני של הסלון, מונח על שולחן שנקנה במיוחד למטרה זו, הונח האקווריום בו שחתה לה להנאתה הדוכסית המזדקנת. כלי המטבח מצאו מקום בארונות. מגבות הרחצה אופסנו במקלחת. המצעים נפרסו ונמתחו על המיטה. ג'ירפות קטנות וגדולות קישטו את חדר השינה והסלון. והארון הגדול נותר במקומו, בוהה בנו בגיחוך.

ניסינו להתעלם ממנו, מהדבר הזה שקיים לנו באמצע החדר. כמו פיל לבן בחנות חרסינה. שתקנו כדי שלא יעלב.

ניסינו להשתמש בו. הכנסנו בתוכו מזכרות, שמייצגות חוויות שלנו ממקומות שונים בארץ ובעולם. אבל החום הגדול הזה בלע את הכל, ונשאר רעב לעוד.

חשבנו לכסות אותו, בטפטים צבעוניים ומשמחים, או בוילונות כבדים.

חשבנו להתקין מראת ענק. אבל לא יכלתי לשאת את הבבואה שלי בוהה בי כל בוקר מחדש, מסתירה כיעור גדול כל כך מאחוריה.

והחלטנו להתוודות. בפני בעל הדירה, אותו הזמנו לראות את השינוי שהדירה עברה. את הרצפות המבהיקות, המטבח הנקי, הסלון מזמין הפנים, וחדר השינה, שצריח ניצב בו, כממ"ד לימים קשים.

'אה, חתיכת העץ הזאת עוד פה? בחיים לא סבלתי את הארון הזה, אני לא יודע איך אתם יכולים לחיות איתו, אם הייתי חוזר לגור כאן, הייתי שובר אותו עם גרזן, ועושה איתו מדורת ענק! אבל, מי אני שאגיד לכם מה לעשות בו. הוא שלכם עכשיו".