אחד הויכוחים הנוראיים שיש לנו באופן קבוע, הוא מתי תהיה הטיסה הבאה שלנו. יום בו אין לחובב הג'ירפות תכנון של טיסה כלשהי לחו"ל באופק, הוא יום ללא תכלית. יש לחובב גישה לטיסות זולות עד חינמיות מהעבודה שלו. אני נדרש לשלם. לכן התנגדתי לטוס בתדירות אותה הוא ביקש.

המתח הוא בין הצורך לחוות את העולם בשיא הפאר, לבין ההסתפקות בשכשוך רגליים בכנרת, עם אוהל ושק שינה.

ולאחר ש'נכנעתי' מולו כל כך הרבה פעמים, הבנתי שצריך להציב גבולות. למדתי מילה חדשה, כזו שלא עשיתי בה שימוש רב עד כה.

לא.

אנחנו לא קונים ארון קיר חדש. אנחנו לא צובעים את הקירות בירוק מרגיע. אנחנו לא טסים שוב לתאילנד. אנחנו לא מביאים הביתה ג'ק ראסל גזעי. אנחנו לא מזמינים שוב טייק אווי. אנחנו לא זורקים את חולצות הצבא המשופשפות שלי. אנחנו לא נעבור דירה.

היות והחובב לא נכנע בלי קרב, הוא הוציא את התותח המצפוני: "אתה לא יכול להגיד כל כך הרבה לא, בלי לתת איזושהי אלטרנטיבה!" 

כך שבסופו של דבר, נפלט גם 'כן' קטן.

כמו למשל, חמישה ימים בברלין כדי להתאוורר מרמת גן.

למוד ניסיון, התחלתי להכין שיעורי בית. למדתי להכיר את העיר, עוד לפני שהיה לי כרטיס טיסה ביד. אוטובוסים, רכבות תחתית, חשמליות, חומת ברלין, רובעים, מלונות, מוזיאונים, טיולים, נהר, אוכל, בידור. לדעת להמנע מראש מטיול בזבזני.

הרשתי לחובב לארגן גם את הערב הראשון. ארוחה בת הרבה-יותר-מדי-מנות-קטנטנות. החובב היה מאושר, והתמוגג לו אל תוך הלילה.

למחרת כבר מצאתי את עצמי מעיר את החובב ליום חוויתי. רכבות תחתית, טיולים על הנהר המרכזי, וסיבובים בעיר- ברגל ובתחבורה המקומית. בכל פעם שראיתי את החובב מראה סימני עייפות, או חוסר רצון, ציינתי שממש מעבר לפינה יש חנות מזכרות, או מסעדה מקומית, או סתם ספסל.

לרוב זה עבד. כך הצטרפו לו לאוסף ג'ירפה מ-לגו, ואחת מ-קש ממוחזר.

נטל הארגון לא היה כולו עליו, והוא אפילו התפנה להנות מהטיול, ומחברתי, ואולי גם להבין את ההנאה שבהליכה רגלית ארוכה במקום נסיעה במונית. 

גם אני גיליתי את החובב מחדש בטיול הזה. לאחר תקופה של כחצי שנה קשה ומתסכלת ברמת גן, בברלין זרחו להם חיוכים בלי סוף.

בהזדמנות אחת נחפשתי לפחד של החובב, שלא ידעתי שקיים. הצעתי לצאת למועדון ריקודים נחשב. 'יהיו שם גברים', הוא אמר לי. אמירה די בנאלית, חשבתי לי, מה הוא מנסה להגיד בזה? 'גברים שמחפשים להיות עם גברים', הוא חידד. הינהנתי. לא הבנתי אותו עד הסוף. ואז החובב השפיל מבטו לרצפה, ומלמל- 'אני דואג שתמצא לך שם מישהו אחר, ותשכח ממני'.

חשבתי על זה כמה שניות, ואז צחקתי. הרי גברים יש בכל מקום, גם כמחוץ למועדון ריקודים בברלין. אם הייתי רוצה מישהו אחר, זה כבר היה קורה. למה הדאגה הזו בכלל קיימת? והחובב נרגע.

לבסוף, לאחר מסע שכנועים מצידי, נסענו למועדון. ורקדנו. ושתינו. ואפילו התחבקנו מול כל באי המועדון. ואפילו נהנינו. הדאגה של החובב התפוגגה מראשי, ולא חזרה להטריד אותי. הלילה האחרון בברלין סומן כהצלחה. 

לפעמים לקחת את המושכות לידיים שלי, גורמות לחיים לנוע בקצב שיותר מותאם למה שמתאים לי. לפעמים זה אפילו משתלב בחייו של החובב.

במהלך הטיול נזכרנו בדברים הקטנים שאנחנו אוהבים. ויסקי. הופעת ג'אז. איזורי תיירות מטופחים. המרחק מהטרחה היומיומית גרמו לעיניים בורקות ולהתרגשות עמוק בפנים. השתדלנו להקשיב אחד לשני, ומדי פעם גם לוותר אחד לשני. כך היה כיף, נעים, ורגוע לחזור לארץ.

ושוב גיליתי את המהירות בה החובב שוכח. וכל שהיה והשתנה בטיול- התאפס כשחזרנו לארץ. כל ה'לא' שלי קיבל פרשנות חתרנית. הוא הזמין טייקאווי, אבל רק בשבילו. במקום קיר ירוק, הוא קנה סט כלי מטבח ירוקים. במקומי, הוא לקח את אבא שלו לתאילנד. הוא צפה באתרים על כלבים גזעיים. ובתכניות טלוויזיה.

ושוב שיחות ארוכות אל תוך הלילה, לגבי איפה כל אחד מאיתנו רואה אותנו נמצאים. חזרה מהירה וכואבת למציאות.