חובב הג'ירפות הוא בן יחיד. ככזה, הוא קיבל תשומת לב מלאה מההורים שלו, וכל דבר שביקש.

אני זכיתי להיות השני מתוך ארבעה אחים. חלוקת קשב חלוקת קשב (ומשאבים) קצת שונה.
חובב הג'ירפות והוריו טיילו במדינות רבות ברחבי העולם. באחת הפעמים הראשונות שביקרתי את החובב בתל אביב, הוא הקדיש שעתיים שלמות בהצגת תמונות מטיוליהם השונים. כבר אז עלתה בי השאלה, אם ללהורים של החובב מכרה יהלומים פרטי כלשהו, כי הטיולים האלו נראו יקרים. מאוד. החובב הזכיר שבעתיד הרחוק הם תיאמו הפלגה משפחתית כלשהי.

הטיול הזה הוזכר מספר פעמים בשנה הראשונה שלנו יחד. תכיפות האיזכורים התגברה, ויחד איתן- הרצון העז של החובב שאצטרף אליהם לטיול, כצלע רביעית. אם כבר משפחה, אז עד הסוף.

התגובה הראשונה והמאוד טבעית שלי כדטודנט תפרן הייתה - 'השתגעת?'

אחרים היו מקבלים זאת בהבנה. אבל לאחר שנה בה ניהלנו מערכת יחסים של סופי שבוע, החובב לא היה מוכן לשלושה שבועות נוספים בנפרד. ובאופן שיטתי, איטי ופולני מאין כמוהו, החובב החל במסע שכנועים לגרום לי להצטרף, בין היתר- חיוך ממזרי, הקראת היעדים השונים בהם נשהה והטיולים המקומיים הצפויים (קשה לעמוד בפני טיולי ג'יפים בהרים, או בפני טרק רגלי בג'ונגל דרום אמריקאי), דרך הבטחות על סוויטה גדולה באניה, ולבסוף איומים מדאיגים, שבמידה ולא אצטרף, אני יכול להתחיל לחפש קופסאת גפרורים אחרת להתגורר בה.

לאחר לבטים רבים וגירוד שאריות העו"ש, הסכמתי להצטרף. בראש התרוצצה לי תמונה של מנגלור, הפיראט החוקר הנועז. ו-אופס. טעיתי.

חודש טרם הטיסה, הבנתי שיש צורך בלבוש ערב רשמי. וגם בחליפה קלילה יותר. עם עניבה (רצוי שלוש שונות, לגיוון), נעליים אלגנטיות, ועוד פריטים מיותרים לחלוטין. חפתים, למשל.

לחובב הג'ירפות היה צורך ללמד את מנגלור הפראי כמה כללי נימוס. למדתי לאכול עם מזלג ביד שמאל וסכין ימין (מה תרבותי בזה?), להמנע מהנחת מרפקים על השולחן, להבחין בין סוגי סכו"ם שונים, וללכת עם ראש גבוה מעל העננים. פלצנות.

אישרתי הצטרפות, הוצאתי ויזה בשגרירות, ואז גיליתי שסכום הטיול אמנם מדוייק, אך לא כולל מיסי נמל , יציאה לטיולים יומיים בכל אתר אליו נגיע, טיסות מקומיות, השכרת טוקסידו ומוקסינים, ורכישת מזכרות לכל המשפחה. בשביל חוויה שאין שנייה לה עם חובב הג'ירפות שלי, שברתי תכנית חיסכון אחת. או שתיים.

וכך, בכיס מתרוקן, ועם מזוודה המכילה ציוד שיכול להלביש בפאר שייח'ים תורכיים, הגענו אני, חובב הג'ירפות, וההורים שלו, לאמריקה.

עהחובב לא אכזב בנוגע לטיול: סוויטת ענק עם מרפסת רחבה, מקסיקו, ג'יפים, נחשים, קקטוסים, הרבה טקילה ושמש, נופים מדהימים, מדבריות, יערות, קולומביה, פנמה והתעלה, קוסטה ריקה, קופים (והרבה), וטבע, הרבה טבע. בכל פעם שהספינה התרחקה לה מעוד חוף, הרגשתי שחתיכה ממני נשארת שם מאחורה, רוצה להרחיב ולהכיר עוד, לחוות, לטעום, להריח...

אבל. אני וחובב הג'ירפות לא ראינו עין בעין את המטרות שלנו בטיול הזה. בעוד החובב התיישב על כורסא ונתן לכל דבר שרצה להגיע אליו בלחיצת כתפור, בי בער הרצון לחוות ולראות ולהכיר עוד, דרך הרגליים. לחקור את התיבה הענקית הזו בה הטלטלנו בין הגלים שבועיים שלמים.

'אתה לא עושה דברים לפי הספר', הוא אמר לי, 'אתה מתנהג כאילו אתה כאן לבד'. והוא צדק. כי עם כל ההנאה, העניבה המשפחתית הזו חנקה אותי, והרגשתי צורך להשתחרר ממנה. לחובב לקח זמן להבין זאת. ובשלב מסויים, נוצרה חדווה משותפת של גילוי איזורים חבויים חדשים בספינה. החובב הרשה לעצמו להיות קצת ילד, ובערב אחד הוא אפילו אזר אומץ והגיע לארוחת ערב ללא עניבה.

ויחד עם זאת, חיכיתי לטיולים בכל מדינה חדשה אליה הגענו. חיפשתי מפלט בכל שטח פתוח אליו יכולתי לגשת. בימים האחרונים של הטיול, בהם טיילנו בניו יורק המושלגת, העדפתי להיות בחברת עצמי.

אי אפשר להגיד שלא נהנתי מהטיול הזה. הקסם של הבלתי מוכר. התחברתי לזה ברגע. הטיול הכיל בתוכו רגעים קסומים רבים, שלעולם לא תהיה האפשרות לשחזר. כרגיל מצאתי גם את נקודות האור בתוך התחושה השחורה אליה נכנסתי.

אבל... לשותפים למסע יש חשיבות רבה מאוד. לא קל לבצע בייביסיטר לשני מבוגרים שאינם דוברים אנגלית. לא קל להתנהל עם בן זוג שמחליט לחנך אותך בכל רגע נתון, כאשר הדבר האחרון שבא לך לשמוע הוא שעניבה אדומה מפוספסת וחולצה תכולה מכופתרת לא בדיוק מתאימים לארוחת ערב.

בשלב מסוים ניסיתי להבין מה בעצם אנחנו עושים ביחד. איך חוויתי טיול שלם כשאני רק הצופה מהצד. ועם כל הקור סביב, הראש שלי התחיל לבעור, אבל לא לאורך זמן. כדור שלג גדול התפרק לי על הקרקפת. חובב הג'ירפות נזכר שהוא עדיין לא בן שישים, והחל במלחמת שלג מולי.

הטיסה חזרה לארץ הגיעה מהר מדי. שוב מצאנו את עצמנו רבים על דקויות שטותיות וחסרות משמעות, כמו מפית על הברכיים בארוחה במטוס

התסכול הגיע לשיא כשחזרנו הביתה, לקופסאת הגפרורים. המרחב של הספינה וניו יורק, היו חסרים. הקירות סגרו עליי. הכעסים  בינינו צצו מחדש. 'פערים שאינם ניתנים לגישור', קראתי לזה. אבל אני אוהב אותו. והוא אוהב אותי.ואני חייב לפחות לנסות להתמודד איתו.

הבטחתי לעצמי שלסיבוב הבא בחו"ל, אם וכאשר יהיה, לי תהיה אמירה רבה יותר בכל הקשור לתוכן בטיול. גם אני חלק מהחוויה.

ומה אתם יודעים. ההזדמנות הזו הגיעה.