השנים חלפו, השיער התקצר, הבטן התרחבה מעט, ואני וחובב הג'ירפות חגגנו חצי שנה יחד. במקביל, הגיעה חופשת הסמסטר באוניברסיטה, וראינו לנכון לחגוג את המאורע בתאילנד המפנקת. על אף שאת תאילנד לא זכרתי לטובה בסיבוב חו"ל הראשון שלי, נתתי לה הזדמנות שניה. החובב הבטיח ליצור לי חוויה מתקנת, בלי לפרט במיוחד.

החובב, שביקר  במדינות רבות על הגלובוס, והכיר את הדרכים הנפתלות של עולם המלונאות, היה אחראי על תכנון הטיול לפרטיו. אני הייתי אחראי על סחיבת רובו של הציוד. חלוקה הוגנת, לטעמי. חלקו הראשון של הטיול התנהל באופן המאפיין את חובב הג'ירפות: טיסה מפנקת ומשודרגת לתאילנד, טיסת המשך, ואז נסיעה ברכב הסעות מפואר, כל הדרך למלון. החדר בו השתכנו היה רחב ידיים, כמותו לא ראיתי בטיול הגדול שלי כלל. היות והיה זה חלקו של החובב בחופשה, נהננו מהבריכה הענקית של המלון, ומהבריכה הפרטית של החדר; ארוחות נפלאות על חוף הים, ושירות חדרים עד למיטה; מסאג'ים- גב, רגליים, קרקפת, עינייים; וכאילו לא מדובר בעובד שכיר ובן זוגו הסטודנט, גם הסעה בג'יפ מפואר לחוות פילים, שם קיבלנו טיול פילאי מקיף, ואפילו שחינו יחד איתם. החובב שקל לרגע לזנוח את הג'ירפות לטובת פילים, אך נמלך לבסוף מדעתו.

החובב פורח כאשר אנחנו מבצעים כל דבר שהוא באופן שבו הוא רוצה לבצע זאת. ובדרך כלל הוא רוצה לעשות זאת בגדול, נוצץ, בולט, מרשים, מיוחד, יוקרתי- ויקר. וכך נראה חלקו הראשון של הטיול.

בחלקו השני של הטיול, ארבעה ימים מפנקים לאחר מכן. הגענו לחלקו האחר של האי, זה שנמצא ברובו על הים עצמו. עכשיו, שיהיה ברור- נהנתי מאוד מהמלון המפואר בו היינו בימים הראשונים, מהמיטה החמימה והרכה, מהאוכל שהוגש בוקר צהריים וערב, והתחושה שאולי מתבלבלים ביננו לבין שייח'ים סעודיים- אבל הביקתה הפשוטה שנבנתה שני מטרים מעל הים עצמו, זו שלא הייתה לה אטימה מוחלטת בין הקירות לתיקרה, ורק כילה הפרידה בינינו לבין היצורים המשוטטים בלילות, הביקתה בה השירותים מתרוקנים על ידי דלי, והמים במקלחת לא זורמים בשצף קצף- בבקתה הזו פשוט התאהבתי.

חובב הג'ירפות די נגעל.

כבר בלילה הראשון גיליתי שהחובב לא מאמין ביכולתה של הכילה לשמור את החרקים רחוק מאיתנו. יחד עם הצרצורים ומשקי הכנפיים של היצורים הליליים, החובב לא סגר עין רוב הלילה. אני, לעומת זאת, ישנתי מצויין. הבוקר גילה כמה נפלאה יכולה להיות זריחה, כשהיא מתרחשת כמעט בתוך הביקתה, שצופה אל הים. הסירות ששטות מולנו, והשמש שעולה לאט. את החובב, השמש פשוט סינוורה.

בשעות היום הצטרפנו לסירת צוללים, ובשעה שאני חקרתי את קרקעית השוניות של חופי האיים הסמוכים, החובב שנירקל לו במים, והשתזף.

או יותר נכון, נשרף. עורו הלבנבן של חובב הג'רפות ספג את מלוא קרינת השמש המזרחית, והלבן- שלג של עורו הפך במהרה אדום- שלוק. מצב רוחו של החובב רק הלך והחמיר- ולי לא הייתה האפשרות אפילו לחבק את הבחור בלי לגרום לו ליסורי תופת איומים.

לילה שני בביקתה שעל הים. כילה סגורה, רשרושי חרקים סביבנו, לטאות מסתובבות על התקרה והקירות במרדף אחר ארוחת ערב, וחובב ג'ירפות אחד שעוקב אחריהן באימה, חושש לזוז ולו סנטימטר, שמא עורו המגורה ידליק סירנות איומות. כדי לא להגדיל את סבלו, שתקתי ואת ההנאה מכל היום שמרתי לעצמי. הקושי היה להמנע ממגע בגופו של החובב (ראבק, חופשה רומנטית בתאילנד, ואי אפשר לגעת בבן זוג!!!???!!!) כי כל נגיעה אקראית של אצבע קטנה בכתף אדמדמה הציתה צעקה שפילחה את חלל הביקתה וודאי חוללה צונאמי בחלק אחר של העולם.

היום הבא, מן הסתם, היה עדין במיוחד- בלי עיטוש מיותר, בלי נגיעות אקראיות בגופו הלוהט של החובב, ועם הרבה אלוורה. נמנענו מהשוק הומה האדם, ונשארנו בבקתה ובסביבתה. מצאנו מספיק אתרים לספק תחביב אחר של החובב- צילום. זו הדרך הטובה ביותר לסחוט חיוכים מהחובב, לא משנה מה הסיטואציה.

בלילה הבא, לאחר ריב הכרחי מאוד, התיישבתי לי ברציף המחבר בין הבקתות, ובהיתי מהופנט בסופת ברקים אינסופית שהשתוללה סביבנו. החובב צפה בה מתוך הכילה הסגורה, וקיוויתי שהוא לפחות קצת דואג לי, שאני כאן בחוץ.

איך הדברים האלו קורים רק כשאנו מבצעים דברים 'בדרך שלי'?

בבוקר לא פספסתי את חיוכו הלבבי והאושר שהפגין החובב. סיימנו את החלק הזה של הטיול, ונשארנו עם חלקו האחרון- בנגקוק. הוא היה מאושר.

שוב נסיעה, וטיסה. בחרתי לחזור למקורות הנסיעה הקודמת למזרח שלי, ולהראות לחובב הג'רפות איך התניידתי במשך חודשים רבים. בדרך למלון בבנגקוק, במקום מונית ספיישל מנמל התעופה, התניידנו באוטובוס מקומי, רכבת פרברית, ולא מעט הליכה ברגל. שעתיים לאחר תחילת ה'התערבבות' באוכלוסייה המקומית, הבנתי שנראה שלא רק לקחתי אותנו לאיבוד, אלא גם ביזבזנו זמן רב שיכולנו לנצל לדברים אחרים. המבט המיואש על פניו של החובב, והזיעה הרבה שהצטברה לי תחת התיקים שסחבתי, הבהירו שגם בקנה המידה שלי, אולי הפעם זה היה קצת יותר מדי. הרכנתי ראש, והבטחתי להיות 'ילד טוב' עד סוף הטיול, בלי הרפתקאות מיותרות.

בלילה האחרון הצגתי בפניו ג'ירפת בד קשיחה שרכשתי בהחבא. בלילה האחרון כבר לא שרף לו כל הגוף מהשיזוף הלא מבוקר. בלילה האחרון שוב הרגשנו יחד. בסופו של דבר, נהננו אחד מחברתו של השני. תמיד מעניין לגלות איך אדם מתנהג בסיטואציות שזרות לו לחלוטין. 

חזרנו מתאילד די מסופקים, בסופו של דבר. חוויה מתקנת לפעם הראשונה שלי שם, בה נהנתי משמעותית פחות. כמה צלילות, לא מעט ביגוד שרכשנו לנו, מאות תמונות שמתעדות כמעט כל רגע בטיול, והרבה חוויות משותפות.

הלוואי וגם הטיסות הבאות לחו"ל היו מסתיימות בהרגשה דומה.