אם חשקה נפשנו בכיכר לחם, ממש ממול לבניין בו אנו גרים יש מכולת. חמשת הזריזים ביותר, גם יקבלו לחם. השאר יכולים לחכות למחר.

לבידור, נוכל לפתוח את החלון בסלון ולהשקיף לטקסים כיתתיים של בית הספר הדתי לבנות בלבד. אין צורך ב'כוכב נולד'- בהפסקות, הבנות מזייפות אודישנים נורא בדיוק כמו המקור.

אם נחליט להיות שובבים, כבר אין צורך בפורנו קלאסי שמוצג על מסך מחשב. מאז שעברו לגור בקומה מתחת, 'הזוג הטרי' מספק אנחות שלא משאירות הרבה מקום לדמיון. או לבושה.

לדירה אין חצר כפי שהייתה בקופסאת הגפרורים, אך לבניין יש- ואני וההולכת על ארבע מוצאים את עצמנו משחקים בה במשך זמן רב. הרשתי לעצמי אפילו לשתול כמה צמחים, ועד כה לא עקרו לי אותם. שמחות קטנות, נצחונות קטנים.

'הפיסחת', שהיא בעצם ועד הבית, תמיד מוכנה לשתף בתחושותיה ובדעותיה לגבי הסדק ההולך וגדל בחדר המדרגות. יש גברת אחרת, שלקחה על עצמה את האחריות לדאוג לדואר של כל הדיירים. לדאוג כל כך, עד כדי כך שהיא שוכחת להחזיר אותו לאחר שהיא מכניסה אותו לתיק שלה. אני לא חושב שהעובדה שהיא לא גרה כאן בכלל, גורמת לה להגיש מנוצלת. בחורה טובה. כך שגם מבחינה חברתית, מצבנו נפלא.

לכאורה, הכל בסדר. ההורים שלי אפילו ביקרו פעם אחת (ודי), שני חברים לעבודה הסתכנו והתארחו באחד הערבים (לאחד מהם הייתה כנראה בעיה בשעון, הוא לא הפסיק להסתכל עליו), ואפילו המתלבט, שהתלבט אם לבוא לבקר כל הדרך מהצד השני של רמת גן, הצליח להגיע להחלטה, והגיע לערב שלם, בו הוא בעיקר תיאר כמה זמן לקח לו להגיע אליי, במשהו שנשמע כמו 'סוף העולם שמאלה'.

אז רוב השכנים שלנו חובשי שטריימל ומאריכי פאות.

אז סניף הAM-PM הקרוב ביותר נמצא כמעט שלושים דקות הליכה מכאן.

אז חובב הג'ירפות זכה לאפס ביקורים של חברים מאז שעברנו לכאן.

אז תכנית טלוויזיה אקראית בנוגע לרעידות אדמה התייחסה שיתכן וכשהקרקע תזוז בפעם הבאה, לכל דיירי הבניין הזה פתאום תהיה חצר צמודה.

אז אנחנו חיים כמו זומבים, בימים שדומים אחד לשני לשלישי, מתכננים קדימה שבימי שלישי אחרי הצהריים אין ולו חנות אחת לרפואה, אם פתאום נצטרך... כל דבר בערך.

אז לא הייתה בינינו אינטימיות כבר קרוב לחצי שנה.

אז תל אביב מרגישה כמו זכרון רחוק של חו"ל שביקרנו בו פעם.

אז מה.

משהו טוב חייב לקרות בסופו של דבר, לא?