ההולכת על ארבע הייתה ללא ספק מאושרת לגבי המעבר לרמת גן. לא עוד פיח ועשן מכוניות בעיניים, לא עוד רכבים גדולים שצופרים ללא הרף, עם הרבה שטחים פתוחים בהם ניתן לסמן טריטוריה ולרוץ במלוא הכח. שטח המחייה שלה התרחב. פרט לצופרי אמבולנסים שנשמעו לעיתים, לא היו לה טענות.

ברגעים בהם  חובב הג'ירפות התמרמר לגבי מעבר הדירה השנוי במחלוקת והחל בויכוח נוסף, ולא יכולתי לשמוע כמה אני אשם במעבר לשכונת הרפאים הזו, ושמשעמם לו, ושהוא רוצה להזמין פיצה שתגיע תוך פחות משעה וחצי, יצאנו אני וההולכת על ארבע אל הרחוב, והתחלנו לטייל ולחקור את הגינות והמעברים בין הבניינים סביבנו.

זמן קצר לאחר המעבר, גילינו את 'חבורת עשר ורבע' - בעלי הכלבים באיזור וההולכים על אבע שאיתם- והם הפכו למפגש האנושי היחיד שנעם לי בכל יום.

חבורת עשר ורבע היו אותם בעלי כלבים שלא חששו להתיידד עם בעלי כלבים אחרים. היו שם 'האריסטוקרטית' עם כלבה החרמן, 'התקליטן' עם כלבו הלבקן, השוטר עם כלבתו הפחדנית הנועזת, הזוג הנוצץ וכלבם לועס הכל, ולא מעט חברים מתחלפים, שהצטרפו מדי פעם למפגשים הליליים.

במהרה, בכל ערב, כמה דקות לאחר השעה עשר, ההולכת על ארבע נוהגת להניח את ראשה על ברכיי, ולסמן לי- השעה הגיעה. בעשר ורבע כבר התייצבנו במדשאה הקטנה שמאחורי בית הכנסת השכונתי הגדול. לעיתים היינו הראשונים במקום, לעיתים הצטרפנו לשיחה שכבר התנהלה. המפלט המוצלח ביותר שהיה לי במהלך היום- חברתם של אנשים שהגיעו לרמת גן מרצונם החופשי, אוהבים את האיזור, ו-וודאי לא רואים בי כאחראי על אומללות חייהם.

ההולכת על ארבע השתלבה מייד בחבורת הולכי הארבע האחרים, וכך גם אני. החיבוק שלהם אותנו נעם לי מאוד.

אהבתי לשמוע על צרותיהם של אחרים- צרות טובות יותר, נוראיות יותר, מעניינות יותר. רק כך יכלתי לחזור הביתה ולספוג ולהכיל את עצבותו של החובב. רציתי שיהיה חלק מהחוויה, שיספוג חברה חיובית, אך החובב השתבלל, והעדיף להשאר בצד. לא התנגדתי לכך, והתעלמתי ממבטי הכעס שעל פניו כאשר חזרתי הביתה מחייך. אני לא חייב להיות אומלל כמוהו, הזכרתי לעצמי.

כשיצאתי לכמה ימי מילואים, החובב לקח על עצמו את תפקיד המלווה של ההולכת על ארבע בחבורת עשר ורבע, והציג עצמו לראשונה. הוא זה שעשה עבורי את הפעולה שלא ביצעתי בעצמי - להציג אותנו כ'חובב הג'ירפות ומנגלור, בני זוג'. להפתעתי, זה גרם להערכה ועניין רב יותר של החבורה בנו. שכחתי שבערים שאינן תל אביב, זוגות גברים הוא מחזה נפוץ פחות. התמלאתי אושר כשהחובב יצא מקפאונו הזמני שבתוך האבלו הפרטי על אבדן העיר הגדולה, והפך ליצור חברתי מעט יותר.

יתכן וזה היה ממשיך להרגיש מושלם, אבל אז שהאריסטוקרטית אמרה לי בהערת אגב, כמה ימים לאחר ששבתי מהמילואים - שגם בעלה מקנא בה על כך שהכלבלב שלה מעדיף אותה ולא אותו.
 

לפעמים אני פשוט עיוור.