זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

יותר משישראבלוג הוא אתר אני חושב שבשביל הרבה אנשים הוא מין מקום בטוח באינטרנט. אנשים מצליחים למצוא פה את עצמם, לא משנה כמה הם חושבים שהם מוזרים\לא בסדר\משוגעים על כל הראש. אולי זו הסיבה שהפורמט כל כך הצליח (ובתקווה עוד יצליח), הכשרון שלו הוא שהוא אפשר בעצם לאשכרה כל אחד לבוא ולכתוב מה שיש לו בלב ומה שרץ לו במהירות של שור זועם בתוך הראש. בגלל זה כשקראתי בעדכון בוקר של עידוקינן בפייסבוק כתבה שהוא כתב ב"הארץ" על כך שהאתר כנראה עומד בפני סגירה, התמלאתי בעצב ואפילו בקצת ייאוש, כי מה עכשיו, בעצם? איפה אני אוכל לכתוב סיפורים? איזה אלטרנטיבה קיימת לי, לכל אחד פה בעצם, שרק רוצה לכתוב ולהרגיש חלק ממשהו גדול יותר ממנו? 

הגעתי לאתר הזה בגיל 17 וקצת, מאוד מבולבל מעצמי אבל עם אהבה בסיסית מאוד לקריאה וכתיבה. התחלתי לכתוב פוסטים, שגם אם היו טיפשיים, רגשניים ובאופן כללי חסרי אחריות היו מי שאני הייתי באותה תקופה - ילד מבולבל שאוהב להתבטא, לפעמים יותר מדי. לאט לאט הכרתי אנשים ואפילו פיתחתי קשרים חבריים (ואפילו יותר מזה, ככה זה כשיש רוב נשי באתר הזה...) עם אנשים שלא הייתי מכיר באף פלטפורמה אחרת. האתר הזה עזר לי לצמוח ולהתפתח, כבנאדם וככותב. הוא עזר לי להרגיש חלק, להיות יותר חברותי, להיות יותר טוב בכתיבה ואפילו עזר לי להגיע ליעדים שלא חלמתי עליהם, כמו כתיבה של ספר וכתיבה באתרים שלא העזתי לחלום על לכתוב בהם. פתאום הייתי יותר ממי שהייתי עד אז, היה לי שם, היה לי כבוד, הייתה לי מוטיבציה מטורפת ובטחון עצמי מטורף. 

אני מאוד רוצה שהאתר הזה ימשיך לפעול גם אם במתכונת מצומצמת יותר, כי כמו שציינתי בהתחלה, לדעתי זה בית באינטרנט הישראלי להרבה אנשים שפשוט צריכים את זה, בלי לסבך את העניינים יותר מזה. המקום הזה הוא בית לאנשים שצריכים את החיבוק הזה, את התמיכה הזו, את החיבוק המנחם הזה של ה"יהיה בסדר, אתה בסדר". רוב הכותבים פה נמצאים בגיל ההתבגרות וזו בערך התקופה הכי מבלבלת שבנאדם יכול להיות בה, כשהוא מוצף בהורמונים וברגשות ובחלק מהמקרים גם בפגיעה עצמית, כמו באנורקסיה, בולמיה ודכאונות. האתר הזה הוא בית בשביל כל מי שאין לו מקום בעולם החיצוני, וכל מי שצריך את המקום הזה להניח את הראש בסוף הלילה. 

הכרתי פה כמה מהאנשים המדהימים ביותר שיכלתי להכיר, ביניהם האהבה הגדולה שלי, וחברים לכל החיים. אני לא רוצה להתעורר לבוקר שבו ישראבלוג הוא לא חלק מהאינטרנט הישראלי כי פשוט לא מגיע למי שנמצא פה את העוול הזה. אני מקווה שזה יסתדר ובסופו של דבר יימצא פתרון לסיפור הזה. אני מאחל לישראבלוג עוד הרבה שנים כקהילת הבלוגים הגדולה בישראל, כבית לביטוי עצמי של כל מי שצריך את זה. ואם לא יימצא פתרון ויכבו עלינו את האור, נכתוב ונכתוב עד שיסגרו עלינו את הדלת.