http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878heCopyright 2026 מר בחור. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/78/08/71/710878/misc/24399462.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878&blogcode=14339884<div align="right" dir="rtl">עברה חצי שנה בערך מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה. לא מצאתי את הזמן והאנרגיות לזה. תמיד הרגיש לי קצת כאילו דף העריכה הזה שבו אני מקליד את הפוסט הזה עכשיו הוא כמו מין פסיכולוג כזה, שלא שופט אבל בסוף משאיר אותך עם המחשבות שלך לבד ויוצא מהחדר, והיה בזה משהו מאוד עצוב בעיניי. יש לי את הנטייה הזו להריץ לעצמי מחשבות שחשבתי לפני חצי שנה, שנה, פרק זמן מסוים ולנסות להבין מה הרגשתי ומה חשבתי אז. כי הזמן באמת משנה הכל, והכאב העצום שחייתי בתוכו כמו בתוך בועה מרוחקת מהכל בתקופה ההיא עבר לו, או לפחות, לבש צורה אחרת שעוד מוקדם לי לדעת מה היא. אני מחייך יותר והחיוך שלי נהיה אמיתי, אני מביע יותר רגשות והרגשות שלי נהיים אמיתיים, למרות שלפעמים קשה לי להביע אותם, והאהבות שלי הן אהבות אמיתיות. עברה חצי שנה מאז שלקחתי את עצמי בידיים ועברתי לתל אביב, וחמישה חודשים מאז שהתחלתי לעבוד בעבודה שנהפכה לבית שלי. חצי שנה שהתחלתי אותה מזווית מאוד מסוימת ובודדה וסיימתי אותה, היא עברה. אני אדע להגיד רק בעוד חצי שנה, שנה, פרק זמן מסוים, איך הרגשתי היום, אבל התחושה שלי הרבה יותר שלמה מאז. יש לי את השגרה שלי, לטוב ולרע. יש לי</div>Sat, 13 Jun 2015 01:02:00 +0200reshefnimrod9@gmail.com (מר בחור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878&blogcode=14339884http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=710878&blog=14339884http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878&blogcode=14285777<div align="right" dir="rtl">כשיש לך התקף חרדה בארבע בבוקר אתה לא באמת חושב, אתה יותר פועל. נהיה לך חם וחנוק מתחת לשמיכה ואתה מרגיש כאילו אתה מתכסה בלבה רותחת ולא בשמיכת הפיקה שמשמשת אותך בכל מזג-אוויר, חם או קר. אתה נושם עמוק, אומר "פאק איט" ומוריד את החולצה. החרדה מסתכלת עלייך מקצה החדר ואתה שומע את ה"פשששש" שלה אפילו מבעד לרעש הגשם שמרטיב מספיג מרכך את עולמך. אתה מסתכל עליה ורואה שזה לא הזיז לה. בת זונה. אתה מוריד את המכנסיים ורואה את העיניים שלה עוברות למטה על אוטומט. עכשיו החרדה שלך מופנית כלפי מטה והקור המשולב עם העייפות והסערה החיצונית והפנימית מרעיד אותך כמו שרק ארבע בבוקר מרעידה אותך. תמיד שנאת את השעה הזו. רגל פה, רגל שם. לא באמת בוקר אבל כבר לא באמת לילה. בכל לילה לבן שחווית הרגע הכי קשה היה הרגע שבו השעון התחלף מ-3:59 ל-4:00. גם אם לא באמת בדקת את השעון, ברגע הנתון הזה הרגשת שמשהו משתנה ביקום שלך. שעכשיו הגיע הזמן לעזוב הכל ולישון, אבל כבר כדאי שתתחיל להתעורר. "אני לא באמת אוריד את התחתונים, את יודעת..." אתה מוצא את עצמך ממלמל לעצמך-לה. "למה לא? זה לא שלא ראיתי אותך עירום מקודם" היא עונה בחיוך ארסי,</div>Fri, 20 Feb 2015 00:08:00 +0200reshefnimrod9@gmail.com (מר בחור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878&blogcode=14285777http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=710878&blog=14285777http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878&blogcode=14279349<div align="right" dir="rtl">היא מסתכלת עליי נוהג ואני מרגיש שהיא מרחק שנייה מבדיקת "ינשוף". רק לפני חמש דקות התנשפנו במושב האחורי ואני לא בטוח שיש לי מספיק אוויר בריאות בשביל זה. לפעמים נדמה לי שזה מה שיש שם, בינינו. השתיקות האלו במהלך הנסיעה לכל המקומות האלו שזוגות נוסעים אליהם. ההתנשפויות חסרות המילים במשב האחורי. הרי לי אין כל כך מילים בזמן האחרון והיא לא מחפשת משהו חוץ מזין למצוץ ואהבה להעמיד פנים שיש לה. אז היא קוראת לי "מאמי" ואני חווה טיקים רגשיים, היא שואלת מתי נפגיש את ההורים ואני מתפתה להרים את בלם היד כשאני על 120 ולהגיד לה "עד כאן", אבל אין לי כוח לזה. אני שם, אני איתה בלי ספק, אבל אני לא באמת איתה. אני איתה בגוף שלי, אבל הראש שלי והלב שלי במכונת הקפאה. היא עוד בחורה שלא אזכור בעוד עשרים שנה, כשאשב בפארק עם המשפחה בשבת שמשית ואדבר על כלום אחד גדול. בשלב מסוים אתה מבין שאתה לא תהיה הרוקסטאר שחשבת שתהיה כשהיית בן 17 והסתכלת על ברי סחרוף בהתלהבות מהקהל. במקרה הכי גרוע-טוב אתה תהיה אתגר קרת, חנון תל אביבי שחי על הקו של תל אביב-ורשה וכותב סיפורים שמזמן אף אחד לא שם עליהם, אבל לפחות תכתוב. גם אם זה יהיה גרו</div>Sat, 07 Feb 2015 12:15:00 +0200reshefnimrod9@gmail.com (מר בחור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878&blogcode=14279349http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=710878&blog=14279349http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878&blogcode=14274718<div align="right" dir="rtl">כשהאאורטה הבטנית שלך מתפקעת זה לא בדיוק מעליצות ושמחה. וזה גם לא מעורר בך את התחושות האלה. אפשר לתאר את זה כהשטן בכבודו ובעצמו מגיע ממעמקי השאול ונועץ את קלשונו הבוער עמוק ולאורך הבטן שלך, מבית החזה ועד אזור המפשעה ומצלע לצלע. כשזה קורה לך אין לך הרבה ברירה אלא מלקרוס לתוך עצמך ולחכות שזה יעבור. בינתיים, אם אתה בר מזל, אנשים מסביבך יתקשרו לאמבולנס והוא יגיע אתה תאושפז ובסופו של דבר תצא מזה. אפשר לתאר את זה כפאק הכי גדול במכונה הזו שנקראת גוף האדם. כי בתכל'ס, כולנו מכונות. כולנו צריכים חיזוקים ושיפוצים, הבנה כללית של מומחים גדולים מאיתנו על מה שקורה לנו אם וכשקורה, והערכה כללית שנתית. לפעמים אנחנו צריכים לחדש את עצמנו. להפעיל מין ריסטארט עצמי כזה ולקחת את עצמנו בידיים ולשנות כיוון בלוח המכוונים הפנימי. אבל ההבדל בינינו לבין המכונות המתכתיות והמצפצפות הוא שיש לנו פאק אחד גדול יותר מכל קריסת מערכות. אנחנו מרגישים, והאאורטה הפנימית של הרגש לפעמים מאיימת להתפקע עד כדי כך שאתה לקח מכונה רוטטת ומצפצפת ומתקשר למכונה רגשית אחרת. אנחנו מחווטים לאהוב ואנחנו מחווטים לשנוא ואנחנו מחווטים להרגיש מנע</div>Wed, 28 Jan 2015 21:04:00 +0200reshefnimrod9@gmail.com (מר בחור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878&blogcode=14274718http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=710878&blog=14274718http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878&blogcode=14269009<div align="right" dir="rtl">הם מורידים אותי על הברכיים ומסתכלים לי עמוק בתוך העיניים. כולנו יודעים לשם מה התכנסנו היום, מהמוציא להורג ועד הנאשם בפשע. ואני חושב על מה שמוביל אותי למצב הזה שוב ושוב. זה באמת קורה לי יותר מדי פעמים לאחרונה. אני פושע, מנסה להימלט, נתפס ומורד על ברכיי לפני כל העולם ואחותו השטנית. והמוציא מתחיל את הנאום הקבוע שלו על כמה שאני לא בסדר ומה כבר חשבתי שיקרה, שאצליח להימלט מהם? הוא מקפיד להסתכל לי בעיניים כשהוא נוחר בבוז ואני מקפיד לבלוע את הרוק בפחד מזויף. אני כבר אדיש להליך הזה ולדרמה המאולצת שנדבקת אליו כמו מסטיק לסוליה של נעל" אז אני פשוט נותן לזה לזרום מסביבי ומשתדל לא להיסחף איתו. אני שומע את ה"לפיכך התכנסנו" ומתחיל להרגיש שממש כואבות לי הברכיים מהישיבה הזו. הג'ינס שאני לובש היום הוא מקסטרו וקניתי אותו לפני חצי שנה. לפני חודשיים רצחתי את המנכ"ל של קסטרו עם פטיש חמש קילו לרקה. הוא התחנן לחייו והתחנן להנחה, הבטיח לי שכל הקולקציה תהיה שלי לחמש השנים הקרובות אם רק אתן לו ללכת. הדמעות זלגו לו על הלחיים ונמרחו לו על החליפה. האייפון שלו רטט בלי הפסקה מהודעות של אנשים שחיפשו אותו אבל רק אני</div>Sat, 17 Jan 2015 13:47:00 +0200reshefnimrod9@gmail.com (מר בחור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878&blogcode=14269009http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=710878&blog=14269009http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878&blogcode=14266877<div align="right" dir="rtl">הייתי בהפסקה בעבודה. הכינו לי את הסנדוויץ' חביתה הנהדר של המקום ופתאום קיבלתי ממנה הודעה. רדפתי אחריה כמה חודשים והשליתי את עצמי שזה הדדי. בחרתי להאמין שעכשיו כשאני רווק והלב שלי, אחרי כל מה שהוא עבר בשנה האחרונה, נקי - אוכל להיכבש על ידי מישהי בלי להיפגע מזה. אז עצמתי עיניים וקפצתי עמוק לתוך עולם של אשליות. אשליה שהיא תהיה שלי, אשליה שהיא תישאר לבוקר של אחרי. נכנסתי חזק לתוך זה בלי להסתכל מולי ולהבין שמה שהיא מחפשת זה משהו אחר ממה שאני רוצה להציע. חשוב להבין, התחלתי לדבר איתה ארבעה ימים אחרי הפרידה. אפילו לא היה לי קעקוע אז. רק פחדים וחששות והתקפי חרדה שהשאירו אותי ער בלילה. פחדתי שכולם ימותו לי בעזה, פחדתי להישאר לבד. פחדתי לא להיות בקשר עם שרון יותר מהכל. אהבתי אותה כמו שלא אהבתי אף בנאדם בחיים, והיא אהבה אותי הרבה יותר ממה שיכולתי לתת לה. זו הסיבה שעכשיו היא כנראה עם מישהו שמבין איזה מזל יש לו ואני לבד על המזרון בדירה במרכז ואוסף קונדומים משומשים ולבבות שבורים מהרצפה לפני שאני עובר עליה עם שואב אבק. ואל תוך הבור הזה בלב שלי, אל תוך הריק הגדול של השבר, הצליחה מעל כולן להיכנס שיר. א</div>Mon, 12 Jan 2015 23:39:00 +0200reshefnimrod9@gmail.com (מר בחור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878&blogcode=14266877http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=710878&blog=14266877http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878&blogcode=14266040<div align="right" dir="rtl">הייתי שובר כל עצם בגוף כדי לקבל יותר מהשתי דקות שהיו לנו אתמול בלב מה שכנראה הייתה סערת המאה. אני יודע שזה לא הגיוני אבל אני לא רוצה הגיוני. אני רוצה לחשוב לחשוב לחשוב. לבוא מגובש, לבוא נהדר, לבוא רענן עם אנרגיות חדשות. השבוע האחרון איים לסחוט ממני כל טיפת אנרגיה וחיוניות שהייתה לי, אז פשוט כתבתי וכתבתי במחברת וכאבה לי היד אבל התנקה לי הלב, והנה מצאתי את עצמי מוציא את המילים "אז מה את אומרת על שישי בערב" ושומע את ה"אני אשמח" המיוחל.אני מפחד שפתאום היא תגלה עם כמה הגנות וחומות אני מגיע לדבר הזה. אני מגיע חמוש בציניות ובאופציה שאני אלך, באופציה של התעלמות מקיומה כדי שאוכל להתאפס על עצמי, באופציה של לחתוך. זה לא אישי נגדה, באמת שלא. התקופה האחרונה לימדה אותי כמה זהיר אני צריך להיות בכל הקשור לזה. אבל יש בה משהו שונה ומשהו שגורם לי קצת לרצות שהיא תכיר אותי בקצב שלי ולפי התנאים שלי. מעבר לזה הכל טוב. אני מצליח להיות טוב כלפי עצמי וכלפי הסובבים אותי ואני בוחר טוב ואני מרגיש טוב. כשאני כועס זה טוב, כשאני עצוב זה טוב, כשאני שמח זה מאוד טוב וכשאני מאושר זה הכי טוב. נדמה לי שאני יכולהגיד בזהירות</div>Sun, 11 Jan 2015 14:07:00 +0200reshefnimrod9@gmail.com (מר בחור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878&blogcode=14266040http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=710878&blog=14266040http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878&blogcode=14262395<div align="right" dir="rtl">נועה מבקשת ממני להיות כנה איתה. מסביבי מה שנדמה כקרון הכי טרגי שאי פעם היה על מסילת רכבת, עמוס אמהות מתוסכלות וחיילות קורסיסטיות בדרך לצריפין, ונועה מבקשת ממני בתוך כל הטירוף הזה להיות כנה איתה. קשה לי לא לעשות את מה שהיא מבקשת. מעבר לזה שאני מת עליה אני גם מכבד אותה ומעריך את זה שאחרי שנים של נתק הקשר בינינו חודש, ואני ממש אכעס על עצמי אם הוא יתפקשש שוב. נועה היא מסוג הבחורות האלה, הבודדות בחיי, שרציתי להשאיר לידי להרבה זמן. מטר וכלום עם עיניים שמטשטשות את כל ההגנות שלי וחיוך שמאיר את הפינות החשוכות בנפשי המשוגעת וראיית עולם רגישה ומרתקת גם בשיחה המיליון ואחת. אני יכול להבין לגמרי את כל מי שהיה בן זוג שלה לפניי, מעבר לכך שאני מכיר את רוב האקסים שלה, כי היא בנאדם כזה שאתה חושב שהכרת ופתאום היא באה לך בהפוכה, חושפת עוד חלק ועוד זווית התבוננות מסוימת. ואני מטורף על הסוג הזה. אם היה מסדר והייתי יכול לבחור סוג שהוא הסוג *שאני* אוהב, אז היא הייתה עומדת שם. בקיצור, היא מבקשת ממני להיות כנה איתה, ורבאק, היא לא מבינה. היא לא מבינה שכל בחורה, ואני מתכוון, כ-ל בחורה שהייתי איתה בחודשים</div>Sun, 04 Jan 2015 21:30:00 +0200reshefnimrod9@gmail.com (מר בחור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878&blogcode=14262395http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=710878&blog=14262395http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878&blogcode=14261866<div align="right" dir="rtl">הלוואי שזה היה כל כך קל לשכוח ממך. פשוט להיכנס למכונת זמן או משהו כזה ולתת להכל מסביבי להישכח ולהתמוסס לשברים של זכרון ותחושות שהרגשתי פעם בעיר שונה ובסטייט אוף מיינד שונה שלא רודף אותי ומחזיר אותי אחורה בכל פעם שאני משלה את עצמי שהתקדמתי. לא באמת התקדמתי ולא באמת המשכתי הלאה, אני עדיין שם, איתך, בין הסמטאות ובין הזכרונות שגם אחרי כל הזמן הזה משאירים אותי ער בלילה. והיו כמה בחורות אחרייך, שהשאירו אותי ער בלילה ואפילו בבוקר של אחרי. אבל לא הייתה ולא תהיה בחורה כמוך, ושנינו יודעים את זה, ושנינו יודעים שזה נגמר. וזה מכאיב ומבאס ומקשה להתקדם הלאה, מתקשה לפרוץ קדימה כמו פיל בחנות חרסינה של הרגש כי תמיד יש חוטי תיל שמשאירים אותי מאחור. הלוואי ופשוט היית באה לעוד לילה אחד של רגש וסקס ואז היינו משחררים אחד מהשני פעם אחת ולתמיד, וואנס אנד פור אול, ומצליחים לדבר כרגיל בלי כל הכעסים האלה והמסכות האלו שמקיפות אותנו. הלוואי והיה קל לשכוח ממך והלוואי שהיית סתם עוד מישהי בשבילי כי אם יש משהו שהמעבר לעיר הזו לימד אותי הוא שאני יכול להיות באמת עם כל אחת אבל אף אחת לא תשתווה אלייך. אני יכול להזדיין ולשכ</div>Sat, 03 Jan 2015 22:50:00 +0200reshefnimrod9@gmail.com (מר בחור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878&blogcode=14261866http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=710878&blog=14261866http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878&blogcode=14249799<div align="right" dir="rtl"> קו 60 זה אחד מקווי האוטובוס הארוכים בגוש דן. הוא מתחיל בתחנה המרכזית של תל אביב, עובר דרך המסגר, עזריאלי, סבידור מרכז ונכנס לגבעתיים רמת גן. אני נוסע עליו הרבה בשבוע האחרון, בדרך כלל עולה מהתחנה שליד העבודה ועומד צפוף וקלסטרופובי בין האנשים, או בבוקר, עולה עליו בדרך לעבודה ויורד בתחנה שבה מחכות הזונות בסוף המשמרת שלהן ברחוב לינקולן. אני רואה הרבה פרצופים בנסיעות האלו. רובם משעממים, אבל לפעמים אני רואה אותה כשאני יוצא לעבודה. היא עולה על קו 60 בתחנה של עיריית גבעתיים, בדרך כלל עם אוזניות לא פרופורציונליות לראש הקטן שלה, לובשת סקיני ונועלת בלאנטסטון. בחורה עם חיוך מאיר וגישה לחיים של חיילת משוחררת. כשהיא עולה עליו היא חוקרת במבט את האוטובוס, ומתיישבת מכל המקומות ברביעייה מולי. אני מסתכל עליה והיא מסתכלת עליי לאיזה רגע וישר שנינו בורחים למסכים, מנסים להתחמק מעייפות של בוקר ושיחה סופר-דופר מאולצת. למען האמת לא כל כך בעייתי לי לדבר איתה, היא טפילו נראית אחלה בנאדם מעבר לזה שהיא נראית טוב. אני פשוט יודע שכשאני מנסה לדבר עם בנאדם בבוקר זה נשמע כאילו הודור מ"משחקי הכס" מנסה לנאום בפני האו</div>Fri, 12 Dec 2014 10:56:00 +0200reshefnimrod9@gmail.com (מר בחור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=710878&blogcode=14249799http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=710878&blog=14249799