זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

הסרטן ואני עומדים על שפת הים. לחורף יש נטייה לספק הרבה ימים עצובים אבל השנה השמש זורחת כאילו החורף היה המצאה של ילד עם דמיון מאוד חשוך ומטוהר. הגלים מכים בסלעים שמולנו והסרטן מתמקם על החול וחופר בתוכו מבצרים. הוא טוען שהסערה מתקרבת ואוכל חלקים חלקים מהחול כאילו זו הארוחה הראשונה שלו, אני מוריד סיגריות ומשחיר את הריאות והנשמה והוא מוריד חול לתוך הפה והלילה יורד עלינו. כשהבוקר מגיע הכאבים מגיעים איתו, והסרטן מחזיק אותי. מי כמוהו יודע את הכאבים האלה. אלוהים בעצמו מנחית לך פטיש 50 קילו על הצלעות ועוצר לך את הנשימה לרגע שמרגיש נצח. ואז מגיעה הסערה, למרות שהטיפות מגיעות בערך כל דקה, פחות או יותר, אבל כל טיפה מרטיבה את העולם כולו ואני מרגיש כאילו אני טובע לרגע.

זה כמו הרגע הזה כשאתה קופץ לבריכה מהמקפצה. ההלם הראשוני והרטוב הזה שעוצר את העולם וגורם לך לשקוע בשקט בעולם התת קרקעי הזה תוקף אותך ומשאיר אותך המום לגמרי. אז אתה מתחיל לשחות בלי לעצור כדי לחזור איכשהו לחיים ופתאום הקצה מגיע, וכל מה שאתה צריך לעשות זה להסתובב ולהמשיך. 

להסתובב ולהמשיך. להסתובב ולהמשיך, ולא לעצור. להמשיך כדי שהוא לא יתפוס אותך לא מוכן, ישלוף אותך מהמים ויתחיל לכרסם שוב. אין לך כוח אבל אין לך ברירה, אתה חייב להתנהל כמו מכונה שבוחרת בחיים, בוחרת להמשיך, עד שהרטיבות מתרחקת ממך ואתה איכשהו מגיע למיטה. אומרים לך שמתישהו הוא יילך, ושהוא עכשיו בנסיגה. נסיגה זה סימן טוב אז אתה יוצא לחגוג את זה איכשהו אבל הוא שם מתחבא בקצה הרחוק של האולם, מחכה לרגע המתאים. הוא תמיד איתך, בחושך, באור, בשמש ולאור הירח. ואתה מוצא את עצמך עומד על שפת הים ורואה אותו בולע את כל החול שיש, ואז הוא מסתכל עלייך כשהברקים באופק רק מתגברים ומתחזזקים. הרוח מנערת את הגלים והרסיסים עפים עלייך, אבל אז הוא נסוג אחורה, ואתה נשאר עם התחושה העמומה באזור הצלעות של הפטיש של אלוהים הולם בך בכל הכוח.

אני מכיר כמה אנשים אבל גם הם נסוגים כמו פרחים שהיו יותר מדי זמן בשמש. אני רואה את המבט השרוף והמותש בעיניים שלהם ומרגיש את המלאך עם הברדס צועד במסדרון לעברם. אןי כל כך הרבה אופציות להיקשר בין התקתוקים של הטיפות והעטים של הרופאים שנכנסים ויוצאים מהחדר כאילו זה חדר אוכל, עם העליצות המחורבנת שלהם, עם המבטים הזחוחים והיהיה-בסדר שלהם שלא באמת עוזר בכלום. ואז זה נגמר באמת ואני רואה אותו נסוג אחורה יותר ויותר אל הגלים ואל האופק הבוהק מברקים ורעמים, ואני מתחיל מחדש, מתרחק מהים,

להסתובב ולהמשיך, להסתובב ולהמשיך, להסתובב ולהמשיך.