עד אחר הצהריים הזה ביציאה מבית הקפה הוא לא ראה את הגשם באמת. כשהגשם היה מגיע ושוטף את העולם שלו הוא לא ייחס לזה חשיבות גדולה מדי, פשוט הניף את המטריה שקנה בחנות של הכל בשקל למעלה והתפלל שהרוח לא תגיע. פתאום הוא סיגל לעצמו יכולת לראות את העולם מתנקה ונהג לעצום את העיניים ולסנן את שאון העולם כולו ולהקשיב רק לטפטוף הקבוע של העולם. בכל פעם שיורד גשם הוא היה נזכר במה שאחיו הגדול אמר לו כשיצאו מהכנסיה בסערה שתמיד הייתה מגיעה באמצע פברואר, שהגשם זה הזמן של אלוהים לשטוף החוצה את כל מה שרע בעולם, וכשהוא נפסק זה סימן שהעולם עכשיו נקי יותר, יותר טהור, ושזה הזמן להתחיל מחדש בשביל כל מי שלא מספיק לארגן לעצמו מטריה ולהתגונן ממחול הטיפות.
עם הזמן האמונה הזו התחלפה באמונות אחרות, כמו שתמיד עדיף לחכות שהגשם יירגע קצת לפני שאתה אומר לה שאתה אוהב אותה ("מה?? אתה אוהב עוגה???") או זו שאומרת שאם אתה רץ מספיק מהר העולם סביבך נעצר, אבל תמיד נשארה האמונה הקטנה, הכמעט דמיונית, שאם אתה מסתכל מספיק חזק לכיוון הגשם אתה יכול לראות מבעד לטיפות את מלאכי שמיים משקים את העולם טיפה אחרי טיפה. אז הוא עומד שם מחוץ לבית הקפה הזה, קצת מאמין, קצת לא רואה, והרבה מאוד נרטב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
