ואולי אנחנו צריכים מישהו שיאהב אותנו במקומנו. מישהו שייקח את המשא הזה של אהבה עצמית וקבלה עצמית מהידיים שלנו, יחייך ויגיד "אל תדאג, עליי". וזה באמת יהיה עליו. כל הלילות האלה של התמודדות עם פחדים מהתקדמות ושקרים שאתה מספר לעולם כדי להאמין לעצמך, כל הבקרים האלה של לקום כי חייבים ולחיות כי צריך. מישהו שיסתכל בארון ויחליט בשבילנו מה ללבוש ויסתכל בעצמו במראה ויהיה מרוצה ממה שהוא רואה, בלי חרטות ובלי היסוסים, ושיגיד לה שהוא אוהב אותה כשזה נכון ובתאורה המתאימה של הלב.
אולי כולנו צריכים ירח כחול כזה. מין משהו מיוחד שיאיר את הלילות הקרים שלנו ויזרוק צבע לחיים האפורים שלנו. הוא יהיה שם ויהיה רק שלנו. הוא יזרח ויאיר ויכוון אותנו לאן שאנחנו צריכים להגיע, והוא יהיה בלעדי רק ללילה שלנו מכל הלילות שיש מסביב, מפוזרים על פני הגלקסיה. תחילת פברואר עכשיו, ושלי אמור להגיע אליי בשעות הקרובות ממש. הוא יירד מהאוטובוס, או מהרכבת, תלוי מה יספיק, וימלא את הלילה הקר והיבש הזה בחום שלו. אנחנו נספור את הימים הספורים והנצחיים שלנו ונחפש ירח לבן ומלא בין הגלים של הים. כשהוא יישטף נצבע אותו עם החול והמים וניצור מין תערובת אחידה ולא מושלמת. כשיגיע הבוקר נניף אותו למעלה וכמו בלון הליום הוא יבהוק שם באופק המתרחק, ירח מקושקש שהוא רק שלנו, כזה שיגרום לנו להתפלל לירח כחול נוסף שיוכל להאיר לו את השמיים הבודדים והגבוהים כשנהיה רחוקים ממנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
