זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

המיטה חורקת ורועשת כמעט כמו שניהם. זה אמצע הלילה בדירת אמצע החיים וזו הפעם הראשונה שהוא מביא זונה הביתה. קוראים לה באני והיא נשבעת שמתישהו בניינטיז היא כיכבה בשער של פלייבוי. מטר שמונים על עקבים וליפסטיק בוער כמו להבה, אומרים שהיא הזונה הכי יוקרתית באזור מצפון לברודווי, והמחיר בהתאם. הקלישאה המקובלת אומרת שלאהבה אין מחיר אבל האהבה הזו לוקחת 150 דולר לשעה ראשונה ו50 דולר יותר לכל שעה מעבר לזה, אז כל דקה נחשבת. 

 הוא נותן את החיים שלו בשבילה, לא עוצר לרגע. אם יפתחו לו ורידים כדורי ויאגרה יישפכו החוצה כמו ממתקים מבטן של פיניאטה. והיא מעריכה את זה ורוכבת עליו כאילו זו הפעם הראשונה ש. האורות מסביבם רועדים ונדמה שהעיר כולה רועדת לקראת השיא של ההיכרות הקטנה שלהם. כשזה נגמר היא מוציאה מרלבורו ארוכה, נשענת אחורה, ומעריכה כמו בפעם הראשונה את הנחמה שהשאיפה הראשונה מביאה איתה. 

היא זוכרת את הסיגריה הראשונה שהיא עישנה מאחורי תחנת האוטובוס בברוקלין. היא הייתה בת 15 וזה היה חודש אחרי שאבא שלה נכנע למשחק המסוכן של ההירואין. כשהיא שאפה את מערבולת העשן המנחמת לתוך הריאות היא האמינה לרגע שהכל יסתדר. שבכל פעם שהיא שואפת החוצה את העשן היא בעצם מוציאה את ה405 שהיא קיבלה בפסיכומטרי, את הגיטרה שלה שנשרפה כשדילר שרף לה את הבית, את אלבום התמונות שלה ושל אבא מהיום ההוא בלונה פארק שנשרף בשריפה ההיא. כאילו שהסיגריה הזו, העשר סנטימטרים האלה של טבק מגולגל בנייר לבן זה כרטיס ההימלטות שלה מהחיים המחורבנים שנשאבה אליהם. מהגברים המחורבנים והתשלום שהוא תמיד לא מספיק בהתחשב במקצוע המסריח שלה. מהאיומים של עמיתות אחרות למקצוע ומהניכור המשפחתי שגרם לה להעריך יותר מאי פעם את הנוכחות של בעלי חיים, ובעלי חמלה, בעולם הזה. 

 זה עולם בודד, שניהם יודעים. כל אחד זקוק לחיבוק הזה בסוף של יום. להרגשה הזו של ביחד, של הקיום האנושי על רגל אחת. כל אחד צריך את הטלפון הזה בסוף יום ואת ה"אני אוהב אותך" האקראי שנשמע בסופו. כל אחד צריך את הבאגס באני שלו, גם אם הוא יותר טיפוס של עגבניות מאשר גזרים.